סדרת העבודות שמוצגת בתערוכה מתבוננת בזוגיות. בפרופיל של מערכת יחסים הדמויות מתבגרות האחת בראי השניה, משתקפות זו בזו, מעוותות זו את זו או הופכות לאלות. האם זה דיוקן או דיוקן עצמי? נרקסיזם או התבטלות מוחלטת? פיתוי או דחייה? נדמה שהיישות הזוגית הזו טווה לה עולם פרטי לחלוטין שהמציאות הגסה אינה דורכת בו. ציוריה של מרינה הם דמויי חלום, נטולי זמן ממשי או חלל קונקרטי. הם נעים בין האינטימי, המיידי, הפולרואידי - לבין המונומנטלי, הגרנדיוזי והמיתולוגי. הם מערבים קיטש מתוק של נעורים עם מרירות וריחוק תמונתי-מגזיני חלול וכואב. 

הציור של מרינה מעיד. הוא לא מספר או מסביר, הוא פשוט שם, מונח בין יום למשנהו, מפנה את התודעה אל הלא אמור, אולי יוצר דימוי ואולי מקיץ ממנו.

מרינה היא ציירת טבעית שהציור ניצב בחייה כמין ציר או נקודת ייחוס קבועה סביבה מתחוללים מאורעות החיים. בגיל מאוחר יחסית שב ותפס הציור את מקומו הבלתי נמנע בחייה וכעת המדיום מתמסר אליה בחזרה, הופך בידיה מחומר רך, מסתורי ומפעפע למדיום במובן השלם של המושג.

ינואר 2020/ בית האמנים ראשל"צ

תערוכתי מכילה הדפסי תחריט על ניירות ממוחזרים מעשה ידי. מדיום זה מתאים לנושאים שמעניינים אותי : יופיים של דמויים שהזמן השאיר עליהם עקבות. והם לקראת סוף דרכם.

צבעיהם דהויים וצורתם החיצונית פגועה.

כן אני מציגה כמה ציורי דיו שחורה על ניירות אורז גדולים בדמויים הלקוחים מהטבע. צמחים וציפורים.