החברה העירונית ראשון לציון, תרבות, ספורט, נופש - עמוד הבית

 

הצגת יחיד בביצועו של יפתח קליין

בחודש ספטמבר 1973, ירד לראשונה רב"ט אשר סלומון, לשירות מילואים באחד ממעוזי התעלה, מעוז "אורקל" ב'. ביום השני למלחמת יום כיפור נפל אשר בשבי המצרי יחד עם כל חיילי המוצבים שנותרו בחיים. לאחר ארבעים וחמישה ימי שבי הוא חוזר לארץ ונלקח לבית הבראה למשך שלושה שבועות, על מנת לנוח ולהיות בהשגחה רפואית, אבל בעיקר כדי להחקר בצורה אינטנסיבית על ידי גורמי הבטחון, על נסיבות נפילתו בשבי.

המחזה נפתח עם שובם של השבויים לארץ ומשם מתחיל הסיפור לנוע לאחור, אל הימים של לפני פרוץ המלחמה, אל המוצבים, אל תחושת האופוריה של אותה תקופה - "הבלתי מנוצחים" - והמועקה הקשה שבאה בעקבות הנפילה בשבי.
החקירות שמנהל בקשיחות סרן י.סמל הן מעליבות עד כדי הטלת אשמה על שיתוף פעולה עם המצרים, כיון שלפי התפישה הצבאית השלטת, חייל הנופל בשבי נחשב כמי שלא ביצע את משימתו. המפגש הפוגע והמשפיל בין אשר לחוקר מביא לעימות חזיתי ביניהם, ומחזיר את אשר אל הימים הנוראים של השבי המצרי.

המחזה מבוסס על סיפור אמיתי שיש רבים כמותו, אבל שלא כמו בחיים הסוף מפתיע

 

מלחמת יום הכיפורים - מלחמת יום הכיפורים מהקשות שבמלחמות ישראל נפתחה במתקפה מתואמת בשתי חזיתות של צבא סוריה ברמת הגולן וצבא מצרים- בתעלת סואץ. המלחמה פרצה ב-5 באוקטובר והסתיימה ב24 באוקטובר 1973.  למרות שהתוקפים נהנו מהפתעה כמעט מושלמת, המלחמה נסתיימה כשצה"ל נמצא 35 ק"מ מדמשק ו-10 ק"מ מקהיר . הפסקת האש נכפתה ע"י מועצת הביטחון של האו"ם.

 

במלחמה זו נהרגו 2,200 חיילים ומפקדים של צה"ל ונפצעו 5,200. משערים שמצבאות ערב נהרגו כ- 15,000 ונפצעו כ- 35,000.

 

ספור ההצגה הוא ספור הנפילה בשבי של אריה שגב קורה במלחמה זו באחד המעוזים בקו-ברלב.

 

קו בר-לב – היה קו מוצבים שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ החל מסוף 1968 לשם הגנה על חיילי צה"ל המאבטחים את הגבול שבין ישראל למצרים לאורך התעלה.בקו זה היו 28 מוצבים מבוצרים ("מעוזים") שהתפרסו לאורך 160 ק"מ. במלחמת יום הכיפורים לא היווה קו בר-לב מכשול בפני החיילים המצריים שצלחו את התעלה. בסופו של דבר נכנעו 5 מהמעוזים לכוחות התוקפים ולוחמיהם נפלו בשבי.

 

להעשרה אפשר להפנות לאתרי האינטרנט בנושאי :

מלחמת יום הכפורים

קו- ברלב.

תעלת סואץ

מעוזי התעלה.

  

אריה שגב/מבוא למלחמת יום כיפור וניצני השלום עם מצרים

 

 

עד שנת 1967 מדינת ישראל הייתה ארץ עם גבולות קטנים יותר ממה שיש לנו היום. בדרום, הגבול עם מצרים, זה פחות או יותר הגבול שיש לנו אתם, אבל ללא רצועת עזה. כלומר בשנת 67 רצועת עזה הייתה שייכת למצרים. הגבול עם ירדן עבר במרחק 8 ק"מ מנתניה. הגבול עם הסורים היה למרגלות הכנרת. כל הכנרת ועוד רצועה של כמה עשרות מטרים בלבד היו בתחומינו.

 

כמה חודשים לפני מלחמת ששת הימים בשנת 67 הפרו המצרים את ההסכמים שהיו להם עם ישראל. בניגוד להסכמים הם הכניסו כוחות גדולים מאוד לתוך סיני תוך כוונה מוצהרת לכבוש את ישראל. כלומר, צבאות מצרים, סוריה וירדן החליטו יחדיו לכבוש את ישראל, בתגבור כוחות של עירק ומתנדבים ממדינות ערב אחרות.

 

ישראל גייסה מילואים, והתקופה הזו מרגע הגיוס ועד פרוץ המלחמה הייתה מאוד קשה לכל עם ישראל. הייתה חוסר ודאות בקשר למה שעלול לקרות. העם בעורף הכין עצמו למלחמה, וזה היה בעקר חפירת תעלות ומיגונים בכל הישובים.

 

בעם הייתה מועקה גדולה. מסוף מלחמת העולם השניה ועד שנת 67 הייתה עליה גדולה, הן מאירופה- אנשים ששרדו את מחנות הריכוז אשר החליטו לעלות לישראל ולחיות בביטחה, והן עליה גדולה מצפון אפריקה.

 

אלה שיצאו ממחנות הריכוז והעבודה בעקר, וגם אלו שיצאו מארצות ערב, גם בגלל מאורעות נגד היהודים בארץ מוצאם, נוכחו פתאום לדעת שהם עומדים שוב במצב של אפשרות של הכחדה.

 

אפשר לומר שמצב הרוח בעם היה ירוד ביותר. ואז ישראל החליטה לתקוף ותוך שישה ימים הובסו צבאות ערב. ישראל הסתכלה מסביבה וראתה פתאום שמארץ קטנטנה הפכה למדינה גדולה.

 

לאחר המלחמה הייתה שמחה אדירה בעם. כגודל המועקה שהייתה לפני המלחמה, כך היה גם גודל השמחה.

 

אלה למעשה הניצנים הראשונים למלחמת יום כיפור. הערבים בעלבונם הגדול התחילו שוב להכין מלחמה, ומנגד גם התחילו הצרות שלנו עם השטחים שנכבשו, שבתחילה לא הייתה כוונה להחזיק בכולם אלא ציפו למשא ומתן עם הערבים.

 

בלאט ברירה הוכרחנו לשלוט על אוכלוסיה גדולה של עם אחר.  עם הסכמי השלום בשנות השמונים לאחר מלחמת יום כיפור, כאשר המצרים היו גאים בהישגיהם במלחמה , החזרנו את כל סיני, אבל המצרים היו יותר חכמים מאיתנו והם השאירו לנו את רצועת עזה עם כל הבעיות שלה מתוך כוונה שמתי שהוא נמסור אותה לאוטונומיה פלסטינאית שתקום.

מתוך העיתונות:

 

בחמש עשרה למאי 1967, יום העצמאות, החלו כוחות מצריים גדולים להכנס לחצי-האי סיני. שמונה ימים לאחר מכן הודיע שליט מצרים, גמאל עבד-אל נאצר על סגירת מיצרי טיראן. תחנות השידור הערביות הבטיחו למאזיניהם, כי במלחמה שתפרוץ בקרוב, תחוסל מדינת ישראל והיהודים יושלכו אל הים.

 

בשחר ה-5 ביוני המריאו מטוסים ישראלים, ושלוש שעות לאחר מכן נותרו מחיל האוויר המצרי רק שרידי מתכת מפוחמים. לשריון ניתנה פקודת הקרב "סדין אדום".  שישה ימים לאחר מכן הביטה ישראל סביבה, וראתה מזרח תיכון חדש, שבו היא המעצמה  הצבאית החזקה ביותר. סיני ועזה, הגולן, הגדה המערבית וירושלים היו בידיים ישראליות.

 

היו שחשבו, כי הערבים יזחלו על ברכיהם ויבקשו שלום."אני מחכה לטלפון מחוסיין", הכריז שר הבטחון, משה דיין, שהפך לאליל נערץ. הטלפון לא צלצל. בוועדת חרטום, חודשים ספורים אחרי המלחמה, החליטו הערבים על" שלושת הלאווים":  לא שלום, לא הכרה בישראל, לא מו"מ. ישראל לא התרגשה: ההנחה הייתה, כי התבוסה שספגו צבאות ערב תמנע מהן לצאת למלחמה בישראל לפחות בעשר השנים הבאות.

 

אבל בטרם חלפה שנה מהמלחמה חידשו המצרים את האש על גדות תעלת סואץ. "מלחמת ההתשה"  תבעה מאות קרבנות. באוגוסט 1970 הושגה הפסקת אש בתעלה. סאדאת יורשו של נאצר, רמז על רצונו בהסדר. ממשלת ישראל התעלמה מגישושיו.

 

הרהב הישראלי הגיע לממדים מבהילים, "אני מעדיף את שארם-א-שייך ללא שלום על שלום ללא שאר-א-שייך",הכריז דיין.  התקשורת ראתה באלופי צה"ל גיבורים מיתולוגיים. קולות אופוזיציוניים הושתקו והוקעו כבוגדים.