החברה העירונית ראשון לציון, תרבות, ספורט, נופש - עמוד הבית

אל מול פני המוות - הבחירה בחיים
זה נשמע כמו התחלה של בדיחה "הומו, עיראקי, פלשתיני ונהג מונית נפגשים במחלקה סגורה…" ואכן ההצגה "מועדון הקופים הירוקים" שופעת הומור, חרף הנושא שבו היא לכאורה עוסקת - התמודדות עם מחלת האיידס. החזות הקלילה הזו, הנושאת משמעויות עמוקות, מעניקה להצגה את ייחודה.

עלילת המחזה מתרחשת בתקופה שלפני המצאת הקוקטייל – טיפול תרופתי הקיים כיום, המאריך את חייהם של חולי האיידס. בתקופה בה מתרחשת עלילת המחזה, אין בידי הרופא והאחות שום אמצעי להצלת חייהם של חולי איידס או להארכתם. במחלקה בבית החולים מתקבצים ארבעה חולים, שכל אחד מהם מגיע מרקע חברתי ואישי שונה לגמרי. אל מול חוסר האונים המוחלט של הצוות הרפואי, צריכים החולים לבחור כיצד להתמודד עם המוות הוודאי, במה שנתפס בזמנו כמגפה מסתורית. הם בוחרים בדרך מיוחדת במינה: הם מתאחדים ומקימים לעצמם מעין מועדון, שהם מכנים "מועדון הקופים הירוקים", על שם זן של קופים באפריקה, שפיתחו עמידות בפני נגיף האיידס. במועדון זה יש כללי התנהגות בלתי כתובים, אך מחייבים: החוק הראשון הוא להתייחס למצב אליו נקלעו בהומור. החוק השני: איסור מוחלט לדבר על המוות הקרב ועל המחלה. החוק השלישי: אין מדברים על תרופות פלא.

את הקונצנזוס שמשיגים חברי המועדון, עימאד, גיל ומני, מפר סולי, חולה חדש ומבוגר המגיע למחלקה. סולי מסרב לציית לחוקי המועדון, וטוען כנגד חבריו שהם מתכחשים למציאות ובורחים מפניה. על רקע זה נוצרים עימותים בינו לבין שאר החולים, ובמיוחד עם מני, מנהיג המועדון.
האמנם מתחמקים חברי מועדון "הקופים הירוקים" מלראות את המציאות? התשובה לכך אינה חד משמעית. ניתן לטעון כי סולי מחמיץ את השאלה המרכזית: השאלה אינה האם חברי המועדון הולכים למות אלא כיצד יחיו את שארית חייהם.

על ההומור בהצגה

כאמור, בוחרים חברי המועדון להתייחס למצבם בהומור. מה משמעותה של החלטה זו?
ברמה הגלויה לעין, להיות שמח ו"להריץ קטעים" היא פשוט דרך נעימה יותר להעביר את הזמן ולרכוש חברים. הצבתם זה כנגד זה של מני, הלץ החברותי, וסולי, המתבודד והמדוכא, ממחישה את יתרונו של ההומור כדרך חיים, ויוצרת הזדהות עם דרכו של מני. ברמה העמוקה יותר, הבחירה בהומור עשויה לבטא דווקא לקיחת אחריות על החיים. יתכן שזהו הניצחון היחיד שניתן להם להשיג אל מול המוות. הנגיף הקטלני יכול לגזור עליהם בידוד חברתי ולהרוג אותם בגיל צעיר, אך יש דבר אחד שהוא אינו יכול לעשות: לקבוע עבורם איך יתייחסו לחיים. הבחירה בהומור כמו אומרת: "עד כאן! אמנם נגזר גורלי להידבק במגפה הנוראה ולבלות את שארית חיי בבית החולים, אך כל עוד אני חי, יש דברים שהמחלה לא יכולה לקחת ממני. היא לא תוכל לגרום לי לוותר על שמחת החיים".

מעבר לתפקידו של ההומור בחיי הדמויות במחזה, להומור בהצגה יש כמובן תפקיד בעיצוב התגובה של הצופים. ההומור, והיחס לחיים (ולמוות) שמשתקף דרכו, גורם לנו להרגיש אמפתיה כלפי חברי המועדון ולהזדהות איתם כבני אדם. בתחילת ההצגה אנו מתקרבים אליהם בזכות הקלילות והחן, ובמידה רבה בזכות ההומור העצמי של הדמויות - ההתבוננות הביקורתית שלהן על עצמן דרך הצחוק. בזכות אלה נוצרת אצלנו מוכנות "ללכת איתן" גם אל החלקים הקשים בהמשך.
כך, תוך פחות מחצי שעה של היכרות, הם הופכים מ"הומו צפוני, ערבי הומו ועיראקי מרמת גן" לגיל, עימאד ומני. שוב איננו יכולים להימצא בעמדה המרוחקת, שעליה מתריס דוקטור לזרוב במונולוג הפתיחה בצורה בוטה: "למי אכפת מכמה הומואים גוססים? אפילו מגיע להם". חבורת הדחויים הזו, שאף אחד לא בא לבקרה חוץ מאמו של מני, הופכת בעינינו לאנשים הדומים לנו. האפקט שיש להומור על הצופים בהצגה זו הוא אם כן דוגמא לכוחו של התאטרון: ההזדהות עם דמויות רחוקות כל כך מאיתנו מושגת כאן באופן מיידי ועמוק יותר מאשר בשעור בכיתה, שבו היינו לומדים על סובלנות כלפי הומואים וערבים. 

הממד הלא-ריאליסטי בהצגה

"מועדון הקופים הירוקים" הוא הצגה ריאליסטית, אולם מדי פעם יש בעלילה חריגות אל עולם הפנטזיה: זו מתרחשת בביקוריו הליליים של מלאך המוות אצל מני, במה שנראה כפנטזיה או כחלום. האמצעים התאטרליים מצביעים על כך בבירור: התאורה משתנה והמוות מופיע כדמות חיוורת ולבושת שחורים, אשר אינה שייכת לעולם הממשי והיומיומי. למעשה, דווקא התמונות הפנטסטיות בהצגה משלימות את תמונת המציאות: אף על פי שחברי המועדון דוחקים את המוות אל מחוץ לממלכת החיים בשעות הערות, הוא שב וחוזר אליהם בממלכת החלומות או הפנטזיה, כאשר הם נמצאים לבדם.

מלאך המוות של מני מעוצב כדמות גרוטסקית, מוחצנת ובוטה: איש קטן ועסוק, טרוד ורדוף, המתלונן על "העומס" ונעלב בקלות מהערותיו העוקצניות של מני. יצור זה אינו עונה, כמובן, על הדימויים המקובלים של מלאך המוות: דומה שאפילו הוא נשמע לחוקי ההומור של המועדון. כאן בולט לעין מאפיין מובהק של ההומור: ההומור הוא דרך מרוחקת, פילוסופית לעתים, להתבונן בדברים. גם כאן הוא מסייע הן לדמותו של מני והן לקהל להתמודד עם נושא המוות בעזרת יצירת מרחק רגשי מסוים. ושוב, באופן פרדוקסלי, דווקא ההתייחסות של הדמויות למצבן מתוך מרחק רגשי מקלה עלינו כצופים להתקרב אליהן.

מעבר לנושא האיידס

על פניו, נושא ההצגה הוא ההתמודדות עם מחלת האיידס. אולם אחת הדרישות מהצגה טובה, היא שההצגה תחרוג מעבר לנושא הספציפי בו היא עוסקת, ותכיל מימד אוניברסלי, כלומר נושאים המעסיקים אנשים באשר הם, ולא רק מגזר ספציפי של בעלי עניין. "מועדון הקופים הירוקים" אכן מציעה התבוננות גם בנושאים שמעבר להתמודדות עם איידס. המחלה הסופנית והבידוד במחלקה הסגורה יוצרים מצבי לחץ ומבחן עבור הדמויות. במרכזה של כל דרמה עומד קונפליקט בין דמויות או בין הדמות לבין עצמה, והוא הולך ומתחדד עד לשיא ולמפנה. לפיכך נפוצים בדרמה מצבים קיצוניים, מצבים המאלצים את הדמויות לבחון את עמדותיהן ולהיאבק עליהן, דבר המחדד את הקונפליקט.

חברי המועדון צריכים לבחור כיצד להתמודד עם המצב הזה. כזכור, חוקי המועדון קובעים, שאסור לדבר על המוות, על המחלה ועל תרופות פלא. גם זו הצהרת עצמאות של חברי המועדון אל מול פני המחלה והמוות, כמוה כמו השימוש בהומור – המחלה יכולה להכתיב להם איפה הם יהיו (בבית החולים), עם מי הם יהיו (זה שהגורל הציב במיטה לידם) ומתי הם ימותו, אך היא לא יכולה להכתיב להם על מה לחשוב ולדבר. דווקא ההימנעות מלדבר על תרופות פלא מוכיחה, אולי, שחברי המועדון אינם מתחמקים מפני המציאות: שאם לא כן, היו ששים להיאחז בכל שביב של תקווה. חברי המועדון בוחרים, אם כן, להפיק את המירב מן החיים שנותרו להם.

כתוצאה מכך הם נאלצים להתעמת עם שאלות יסודיות של זהות ושל אתיקה, הנוגעות לחייהם ה"קודמים": שאלות כמו "מי אני" ו"מה הנטייה המינית שלי". כך למשל, לקראת סוף ההצגה מחליט מני לגלות לאמו ולחבריו במחלקה סוד גדול הנוגע לזהותו. מני, ששמר על סודו לאורך כל השנים, חש שחרור רב לאחר גילוי הסוד: שוב אינו אנוס להתכחש לזהותו ולהתחבא מאחורי מסיכות. השחרור הנפשי מלווה גם בשחרור מן המחלקה לביתו.

שאלה מרכזית נוספת, שעמה צריכות הדמויות להתמודד, היא שאלת יחסן לאנשים שונים מהן, השייכים לקבוצות חברתיות אחרות. הגורל זימן למחלקה דמויות המייצגות מגזרים שונים של החברה: צעיר שינקינאי, מהנדס מחשבים "סטרייט" מרמת גן, פלשתיני מעזה, נהג מונית מבוגר ובודד, רופא עולה חדש ואחות מתנחלת דתייה. אלו אנשים שמצאו את עצמם ביחד שלא על פי בחירתם והעדפתם. רובם מחזיקים בדעות קדומות ובסטריאוטיפים, בדומה לאלו שיתכן שיש גם לנו, כקהל. החיכוך החברתי האינטנסיבי מאלץ אותם להתמודד זה עם זה ועם עצמם. הדמויות לומדות להבין אחת את רעותה לעומק, והדבר מוביל לשינוי בדרך שבה הן (או חלקן, לפחות) רואות זו את זו ואת עצמן. גם אנו, כצופים, מתוך ההזדהות שלנו עם הדמויות, עוברים תהליך דומה ביחסנו אליהן. 

מקום ההתרחשות הוא חדר אחד בן ארבע מיטות בבית חולים ציבורי, והוא אינו משתנה במהלך ההצגה כולה. גם הזמן התאטרלי כמעט שאינו חורג מן הסדר הכרונולוגי: אין מעברים או קפיצות לתמונות מן העבר או להתרחשויות עתידיות.

הגבלת ההתרחשות למקום אחד היא תחבולה מקובלת בדרמה. עצם הבידוד במחלקה סגורה גורם לחידוד הקונפליקטים בין הדמויות, החיות יחדיו 24 שעות ביממה. העלילה, המתרחשת בזמן ובמרחב מוגדרים וקבועים, מסייעת גם לנו להתחבר להוויה של חיי החולים. ההיצמדות לחדר האחד כמו מכניסה אותנו לעולמם של החולים, הסגור בין ארבעה קירות, וממחישה לנו כצופים את תחושת הבידוד והניתוק מן העולם שהם חווים. ההצגה מזמינה אותנו לקחת חלק בחייהם ולהכיר אותם, ויוצרת חוויה של מפגש בלתי אמצעי. היא עוסקת בכאן ובעכשיו של חברי המועדון, בדומה לבחירה שלהם עצמם להתמקד בהווה ולהפיק ממנו את המירב.

השפה הבוטה במחזה

הדמויות במחזה מדברות בשפה בוטה, לעתים תוך שימוש בקללות ובכינויי גוף מפורשים. יש כמובן סיבות לבחירתו של המחזאי בשפה כזו. "מועדון הקופים הירוקים" הוא מחזה ריאליסטי. כוחו טמון בעובדה שהוא מצליח לקרב אותנו לדמויות ולמצב הנראים לרובנו זרים ורחוקים. הוא עושה זאת על ידי אפיונן כבני אדם המוכרים לנו מן הסביבה הקרובה, אנשים המשתמשים בשפה העכשווית ומתבטאים בחופשיות ובטבעיות. יתרה מזו, השפה הבוטה היא חלק מן ההומור השחור של הדמויות. השימוש בהומור שחור אופייני לאנשים המצויים במצבי לחץ, ומשמש כפורקן לתחושות הקשות. הדיבור הבוטה, אם כן, מעניק לדמויות אמינות, ומאפיין את מצבן הנפשי.

מעבר לכך, הדמויות העושות שימוש בשפה בוטה הן דמויות ההומוסקסואלים. למעשה הן משתמשות בביטויים שהחברה ה"נורמלית" נוהגת להפנות כנגדם. ביטויים אלה משקפים את הסטריאוטיפים ואת רגשי הדחייה והפחד שלה כנגד הומוסקסואלים. הדמויות במחזה עושות בביטויים הללו שימוש אירוני. כביכול הן מלגלגות על עצמן, אך מעבר לכך הן מציבות מראה למול פני החברה - ולמול פני הצופים בכלל זה. כביכול הן מתריסות ואומרות לנו: "זה מה שאתם חושבים עלינו". אי הנוחות שרבים מאיתנו עלולים לחוש נוכח ביטויים כמו "מתרומם", היא אמצעי מכוון: היא גורמת לנו להפנות מבט ביקורתי כלפי דעותינו ויחסנו שלנו לנושא. בה בעת היא גם ממחישה לנו מה מרגישים אנשים שביטויים אלה מופנים כלפיהם. 

עיבוד המחזה למציאות הישראלית
המחזה נכתב  בשנת 1995 באנגליה. המחזה לא רק תורגם לעברית, אלא גם עבר עיבוד מקיף למציאות הישראלית ולשפה העברית היומיומית. במקור כולל המחזה דמויות וביטויים בעלי צביון אנגלי עכשווי מובהק. שינוי זירת ההתרחשות ומאפייניה מאנגליה לישראל מסייע בהפיכת ההצגה לרלבנטית עבור הצופה הישראלי. לדוגמא, דמות הרופא, שהיה סקוטי במקור, הופכת לדמותו של רופא שהיגר לישראל מארצות חבר העמים לשעבר, דמות החולה שהיה שחור במחזה הבריטי, הפכה לדמותו של עימאד, פלשתיני מעזה.

מעבר להחלפת הטיפוסים הבריטים בטיפוסים ישראלים, כולל העיבוד גם את עיגונה של ההתרחשות בתוך התרבות הישראלית. דוגמאות לכך ניתן למצוא בציטוטים מן השירים המופיעים בהצגה, הנושאים עמם שדה משמעויות שלם עבור הצופה הישראלי: בסופו של אחד המפגשים הליליים ביניהם מזמזם מלאך המוות למני את השורה: "כשאמות, משהו ממני ימות בך", הלקוח משירה המפורסם של חוה אלברשטיין. דוגמא אחרת היא הציטוט שמצטט הרופא, ד"ר לזרוב, משירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו". הציטוט יוצר הקבלה בין השכול הלאומי על מותם ההרואי של חיילים צעירים למען המולדת, לבין מותם של החולים באיידס. זוהי כמובן הקבלה אירונית, הרומזת ליחס המנדה כלפי חולי האיידס, ואולי גם לעובדה שגם כאן מדובר במאבק הרואי, אם כי מסוג אחר לגמרי וסמוי מעין הציבור: מאבקם של החולים ושל הצוות הרפואי.
עיבודו של מחזה ממציאות אחת למציאות אחרת אינו מובן מאליו, ולא תמיד יש בו טעם או צורך. "מועדון הקופים הירוקים" הוא מחזה קאמרי, קטן, המתייחס גם בגרסתו המקורית, האנגלית, למציאות המקומית, העכשווית והמוכרת לצופים. לכן הוא ניתן, ואולי אפילו מזמין, עיבוד למציאות המקומית שלנו. עם זאת, העיבוד מצליח להיות טבעי ומשכנע, מכיוון שבבסיסו עוסק המחזה בסיטואציה על-מקומית, שאיננה משויכת למציאות האנגלית או הישראלית דווקא.