המושג אוטונומיה והמחשבה על ציור כעולם שיש לו חוקים משלו, מתקשר תמיד לציור מופשט, לא רפרזנטטיבי. אני משייכת את המושג גם לציור הריאליסטי, 'הגונב' את דימוייו מהמציאות. אני טוענת שגם ציור ריאליסטי הוא אוטונומי עם חוקים משלו, לא פחות מהמופשט. נכון שיש העתקה של הדימוי מהמציאות, אבל ברגע שזה מצויר, זה מתפקד כסימן עצמאי בתוך שפת האמנות ופועל לפי חוקי הציור. המשפט שמלווה אותי בהקשר הזה הוא הכותרת של האמן מגריט לציור "ceci n'est pas une pipe" , כשמגריט כותב 'זה אינו מקטרת אלא ציור של מקטרת'.

בעבודותיי בשנים האחרונות אני מייצרת \ מציירת דימויים המצוטטים ומועתקים מהמציאות ומחפשת להם הקשר אחר המנסה להדגיש את מה שיש לי לומר על הדימוי. למרות שההקשר אינו מציאותי, הוא גם לא סוריאליסטי.  אינני מעונינת לדבר על הלא מודע, אם כי ברור לי שבכל העשייה האמנותית משתרבבות פיסות מהלא מודע. הנושאים שלי הם פנים-אמנותיים. הציור בתור נושא. ציור הינו מדיום שפעם היה מובן מאליו, וכיום נשאלת השאלה על הרלוונטיות של המדיום הזה. האם הוא יכול לשקף את עולמנו העכשווי כשהוא עטוף בהילת העבר? למרות שממשיכים לצייר, הדיון הזה לא ננטש, והויכוח בנושא עדיין מתקיים. הוא זה שגורם לציור להישאר רלוונטי. משום שהעשייה מתוך המודעות לבעייתיות, לא נותנת לשקוע לתוך תבנית מוכרת והרגלים.
בתערוכה הנוכחית, לא הובלתי ע"י תימה ברורה. יש כאן ניסיון לעמת בין הדימויים שיצרתי לאורך תקופה מסוימת ולבדוק אם הם "עובדים" אחד עם השני או בינם לבין עצמם.
הדימויים- די מצומצמים, כוס, תפוח, יד, בד, קיפולי נייר וכו', נחקרו בינם לבין עצמם.

בתערוכה אני בוחרת ליצור חיבור ביניהם, כדי לבדוק מה נוצר מתוך החיבור. האם הם יוצרים איזו אמירה חדשה? האם הם יוצרים חוט מקשר?