תערוכה חדשה בבית קנר, גלריה עירונית לאמנות, ראשון-לציון -  והארץ לעולם עומדת (קהלת א,9)  \ דינה שנהב
פתיחת התערוכה: מוצ"ש ה: 5 בדצמבר בשעה 20:00
אוצרת התערוכה: אפי גן
  
העבודות של דינה שנהב מחפשות  אחר שורשים שאין לבני הדור השני לשואה יכולת ליצרם והן קוראות בו בזמן למקום ולאי מקום, לשייכות ולחיפוש אחריה.
בתערוכה מוצגים לראשונה ציורי יערות וצילומים חדשים לצד מיצבים  ( 'סוף היער' ופסיפסים), ועבודת וידיאו ('שקיעה')  שזיכו אותה בפירסומה בעבר. היערות המצולמים מחזיקים סיפור הנושא זיכרון פרטי ולאומי. היערות היו מקום מפלט ליהודים וצוענים שברחו מאימי המשטר הנאצי (אביה של שנהב ברח והסתתר ביערות אירופה). כל ניסיון לצייר או לצלם את היער, יכול לתפקד גם כניסיון ללכוד משהו ממהותו של היער שהיה בית לאב שברח.
עבודותיה של שנהב מציעות התבוננות רפלקסיבית בעזרת דרך עבודה שיכולה להיתפס כתרפויטית, בפעולות שיש בהם איחוי, הדבקה מחדש, או בנייה, פעולה נשית המתייחסת אל אתרים ספוגי מלחמה. פעולות השזורות בידיעה המטרימה ש"דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת". 
שנהב ניגשת אל אתרים מדומיינים, אתרי מלחמה, אתרים ארכיאולוגיים, אתרי הסטוריה ומנסה ללכוד, לצרף ולייצר תמונה חדשה במשקלים חדשים.

נעילת התערוכה: 25 בפברואר 2009

רח' רוטשילד 7, ראשון לציון. טל' 9470728
התערוכה פתוחה לקהל בימים ב-שבת בין השעות 10:00-13:00 וכן ביום ג' אחה"צ בין השעות 16:30-18:30. לפרטים נוספים: www.hironit.co.il

בתמיכת המחלקה לאומנויות פלסטיות, האגף לתרבות ולאמנות, משרד התרבות והספורט.
דינה שנהב- דצמבר 09- גלריה עירונית לאמנות,ראשון לציון

אני קוראת את מה שכבר נכתב על עבודתה  ונראה כאילו הכל כוסה ונאמר ואז, בהינף אחד של זיכרון אישי, משתחרר משהו. המבט היחידני, מבטו של הצופה, מבין שיש לו תמיד עוד אפשרות גישה, שביל  פרטי, סובייקטיבי אל הנמצא, אל המתרחש בינו לבין התערוכה.
מעבדת זיכרון ומחפשת אחר שורשים.
שם התערוכה 'והארץ לעולם עומדת', לקוח מפרק א' בספר קהלת. סגנונו של ספר קהלת קשה להבנה. העוצמה שבה מבטא קהלת את השקפתו על הטרגדיה האנושית ויכולת ההבעה הפיוטית הבלתי רגילה שלו, עושים את הספר לאחת היצירות הגדולות ביותר בספרות העולמית.  "דור הלך ודור בא, והארץ עודנה עומדת " (קהלת א,4). סדר הדברים קבוע ו"אין כל חדש תחת השמש". פעמים נדמה לאדם שבמעשיו הוא משנה או יוצר דבר מה חדש, אבל מול הנצח, מאבד הרגע מכוחו. התערוכה נשענת על ספר קנוני, על קהלת התנכ"י, אבל נקודת המשען היא קוהלתית: "דור הולך ודור בא, והארץ עודנה עומדת", ביטוי לחתירה רוחנית עמוקה. גם את עבודותיה של שנהב אפשר לקרוא ככאלה.
טיול בין תערוכות עבר של דינה שנהב, וטיול בתוך התערוכה הנוכחית, מעלים חיפוש אופייני וקבוע אחר מקום. זהו חיפוש עקר אחר שורשים שאין לבני הדור השני לשואה יכולת ליצרם, שכן נעקרנו, ונדדנו ונדמה שהמקום עוד לא ממש 'יושב עלינו' או אנחנו 'עליו'. זלי גורביץ' בספרו 'על המקום'   מנסה לתהות על בעיית המקום או ה'אי מקום', על הישראליות החדשה בארץ. הוא בוחן את היחסים בין היהודים למקום הישראלי וטוען שחווית המקום היא אמביוולנטית, דיאלקטית, פרדוקסלית, נעה בין קטבים של מקום ואי מקום. נדמה שכל אחת מהעבודות של שנהב מחזיקה את התחושה הזו. העבודות קוראות בו בזמן למקום ולאי מקום, ללהיות שייך ולחפש שייכות בעת ובעונה אחת.
הבחירה להציג יער, בין בצילום, בין בציור ובין במיצב, הבחירה בספוג, חומר מכיל, סופג, מקבל אליו, ועם זאת יבש כל כך, הצגת בריכת מים שחורים בלתי אפשרית להפרחה, אשר רק  'מצמיחה' פרחי פלסטיק לבנים, הבחירה להציג מעין 'פסיפסים חדשים', הבחירה בשיחזור, או בעבודות המדמות תילים ארכיאולוגים, כל אלו הן בחירות המכילות סימנים, התייחסות אל סוף, אל זמן עבר, כמו גם עבודות שיש בהן את החיפוש לשווא אחר התחלה. 
התערוכה בנוייה מפרגמנטים, נוכחויות שונות הנמצאות יחד ומחזיקות שלם פרדוקסלי, מלא סתירות.

• בריכת מים שחורים ופרחים.
• פסיפס ספוגים
• יער ספוגים
• צילומי יערות בגרמניה
• ציורי יער (שחור \ לבן)
• עבודת שקיעה (וידיאו) מול תל פחמים,
• עבודת שקיעה (גוף)  מנצנצת

עבודת פסיפס ספוגים
 'המוזאיקה, שבאה מן העולם הרומי והפוסט קלאסי ופרחה בראשית הנצרות הממוסדת במאות הרביעית, החמישית והשישית, קשורה תמיד לארכיטקטורה. העבודות של שנהב גופניות מאוד, חשופות ומחוספסות. המוזאיקות הרכות הן מעין אוקסימורון. המוזאיקה עשויה אבנים קשות ואצל שנהב היא עשויה מ"אבנים" רכות, התלויות על קיר קשה, ניגוד שהוא אמירה, עמדה תרבותית, פוליטית. אין בעבודות את העשייה הבלתי הפיכה והיהירות של הטכנולוגיה המודרנית. העבודות אינפנטיליות במודע, והעיצוב הצורני- תוצאה של החומר, הספוג  ותוצאה של תהליך העבודה הפסיפסי הנכפה על האמן: גס, על גבול הפרימיטיווי, המחצין את עילגותו.
במוזאיקות הקודמות שלה ציטטה שנהב סצנות אלימות מתוך מוזאיקות נוצריות ויהודיות מימי הביניים, העבודות החדשות נעשו על-פי תצלומי עיתונות.הספוג הביתי, פנים המזרן, החלק האינטימי והרך, חשוף ופגיע. הפרטי והביתי נהפך לציבורי. הנחות, הנמוך, הילדותי, מוגדל ומועצם והופך לציור קיר שאמור להנציח' .

היער: צילומים, ציורים, עבודת מיצב בספוגים
בארץ, היער אינו נוף ילדותנו. הוא מושא געגוע, הוא זיכרון רחוק, המגיע אל התודעה בדרך כלל מיד שנייה. תצלומי היערות הגרמניים של שנהב, נראים במבט ראשון, תמימים. 'יער שחור' במיטבו. אלא שאין בהם דבר 'פשוט' ואי אפשר להתייחס אליהם כאל אוסף עובדות. שכן "העין מקושרת אל המוח, והמוח למערכת העצבים. מערכת זו שולחת את מסריה בהבזק דרך כל זכרונות העבר ורגשות ההווה. להטוטנות זו מאפשרת לתצלומים לכרוך יחד תיעוד אובייקטיבי ועדות ראייה אישית, העתק נאמן של רגע מציאות ממשי, בתוספת פרשנות על אותה מציאות" . היערות המצולמים מחזיקים סיפור הנושא זיכרון פרטי ולאומי. בהן התרחשה הזוועה. הם היו מקום המפלט שגם איפשר למעטים – חיים. הסוד, היה ביער. היער הוא מקומו של התת מודע, אזור בו ניתן להתפרע, איזור בו ההדחקות נפרעות, אלא שאצל שנהב הוא גם מקום למטמורפוזה, מקום המחזיק את אפשרות השינוי.
צילומי היערות הגרמניים מתכתבים עם עבודת הספוגים שבחלל העליון. העצים בציור ובצילום קטומי צמרות, בצילום אפשר לראות אור רך החודר דרך היער ומהתל לרגע ונדמה לצופה שאפשר לזהות דמות הצמודה לגזע, תנועה. תל העלים העצום מזכיר את ערמת הפחמים שבמיצב אשר בגלריה, ותמונת העצים שנכרתו מזכירה את 'מחסן העצים' עשוי הספוג במיצב .  הצילומים הם ביטוי למבט אישי ופרטי, כמו גם ביטוי למבט היסטורי לאומי. מבט אל יערות שהיו מקום מפלט ליהודים וצוענים שברחו מאימי המשטר הנאצי (אביה של שנהב ברח והסתתר ביערות אירופה). כל ניסיון לצייר או לצלם את היער, יכול לתפקד גם כניסיון ללכוד משהו ממהותו של היער שהיה בית לאב שברח.
בספרה 'להתבונן בסבלם של אחרים' עוסקת סוזן זונטאג בהצטלבות המושגים 'חדשות' ו'אמנות', מתוך התייחסות אל ארועי מלחמה ואסון  מהעת האחרונה. המלחמה מנתצת, משסעת, מבקעת, מבתרת קרביים, חורכת, כותרת איברים. המלחמה הורסת. אבל המלחמה היא גם פעולה מגדרית,עיסוקם של גברים והעיסוק הנשי, הוא של 'פוסט מלחמה'.  עבודותיה של שנהב מציעות גם התבוננות רפלקסיבית בעזרת דרך עבודה שיכולה להיתפס כתרפויטית, בפעולות שיש בהם איחוי, הדבקה מחדש, או בנייה, פעולה נשית המתייחסת אל אתרים ספוגי מלחמה. פעולות השזורות בידיעה המטרימה ש"דור הולך ודור בא, והארץ לעולם עומדת".  העצים במיצב 'היער' ספוגיים, מקוצצים ויבשים, בציורים היער הוא בעצם סימן, קליגרפיה אישית, יבש, פחמי , או מתפחם בדרך אל העיר (city היה מיצב העשוי פחמים אותו הציגה שנהב ב---------), לעומתם בצילומים המתעדים לכאורה 'מקור היסטורי' היער ירוק ודשן. את היובש אפשר לנסות ולהסביר בדרכים שונות. אולי זהו המרחק  של הזמן- אובדת לחלוחיתם של האירועים ההיסטוריים, אולי העובדה שזהו עיבוד מיד שניה של זכרונות שקהו, ואולי היובש הוא אמירה מסוג אחר , ששולחת אותנו לשפה אישית, לטביעת האצבע של האמנית על הזיכרון, על העשייה.
שנהב פועלת בעזרת פרקטיקות שונות ומדיומים שונים של האמנות והיא נעה במין תנועה חמקמקה ובלתי מורגשת, תוך יצירת תפרים עדינים ובלתי נראים מהקונקרטי לעבר הפואטי. היא ניגשת אל אתרים מדומיינים, אתרי מלחמה, אתרים ארכיאולוגיים, אתרי הסטוריה ומנסה ללכוד, לצרף, לחבר. לנסות בעזרת ההדבקות, הגזירות והמצרפים, לייצר תמונה חדשה, משקלים חדשים. ניסיון להכיל, להבין, לעבד, לברר, להתחבר אבל הספוג- יבש, ובפסיפס החדש- החיבורים (בין הספוגים) לא קיימים, בצילומים- ה'סיפור' אחר או חלקי, והציורים בשחור על גבי לבן ובמכחול יבש, הם סגפניים, ובעיקר נעדרים. נדמה שדוקא סדרת הציורים החדשה הנחשפת בתערוכה היא הרכיב המקשר בין הצילומים באתרי זיכרון מיד שנייה, ובין הגל הארכיאולוגי של הפחמים.

המקום כידוע, לעולם אינו נייטראלי אלא הוא ספוג (כעבודות) וטעון בהיסטוריה פרטית וכללית ובפוליטיקה.
הסטוריה פרטית של אמנית (ביתו של חוקר ואומן- רסטורטור של עבודות מוזאיקה, אשר נחשפה מילדותה לעבודות שיחזור וגילוי פסיפסים). הסטוריה מקומית של מלחמות היהודים בערבים, אינתיפאדת אל אקצה, (בן זוגה של שנהב הוא אמן ועורך חדשות בטלביזיה. החשיפה המיידית אל צילומים חדשותיים היא דבר הקורה גם בבית). האירועים עוברים מרחק, שיחזור ועיבוד. לחלוחיותם של האירועים נכונה לרגע התקיימם. אחריהם נותר לנו רק להגות כקהלת, לנסות ולהתחקות אחר משמעות פרטית או כוללת בסבך 'ההבל הבלים'.

היסטוריות גדולות וקטנות נמנו כאן: היסטוריה משוחזרת של אישה אחת, אמנית בשנות ה-40 המוקדמות לחייה, אמא, ובת, המנסה לחבר בין הדברים, לשכללם לכלל עבודות המתחברות ומייצרות קשר סיפורי עקיף. תוך כדי ששנהב סופגת הכל, היא מספיגה אל תוך הספוג היבש זכרונות, צבע, צורה ומנסה להכיל את הסוף ואת העדרו בו זמנית, את הנצח, ואת המתקיים לרגע, את הפרדוקס ואת הקסם.  

אפי גן \    אוצרת

[1] זלי גורביץ', על המקום, הוצאת עם עובד, 1992
[2] נדמה שהצגת 'פרגמנטים במרחב התערוכה' היא פרקטיקה מאפיינת. בתערוכה 'סוף היער' אוקטובר 2008, הציבה שנהב נרטיביים נפרדים בחלל אחד, במפגש 
     של סמיכות וקרבה, תוך יצירת מרחב המאתגר את המתבונן לחשוב על כל אחד מהם בנפרד ובה בעת גם על התמונה השלמה.
[3] נעמי סימן טוב, לתערוכה  ----------------- , מוזיאון הרצליה, 2001
[4] סוזאן זונטאג, 'להתבונן בסבלם של אחרים', הוצאת מודן 2003, עמ' 27.
[5] התערוכה- 'סוף היער', גלריה טבי דרזנר, אוקטובר 2008