ש"י עגנון הוא אוצר בתרבות הישראלית והיהודית. וכמו כל אוצר יקר ערך, נדרש מאמץ בכדי ליהנות ממנו. היצירות שלו הן אגוז קשה לפיצוח- כשהקריאה הרציפה והנעימה של יצירותיו נקטעת כשאנו נתקלים במילים שלא ידענו על קיומן, או בדמויות וסיפורים מקראיים שנמחקו מזיכרוננו אחרי הבגרות בתנ"ך, קל לאבד את הסבלנות ולפספס את העומק שחבוי בהן.

המופע "עם ליבי" שהוצג בספריית בית הספר, הצליח לפתוח את האוזניים שלנו, שבדרך כלל נאטמות למשמע  העברית הקשה והישנה, וכך לפתוח את לבבותינו לרובד הסמוי של יצירותיו, בו מבעבעים שלל רגשות חזקים ומסרים חשובים לחיים.

השחקן, ליאור בן אברהם, נכנס לנעליהן של שלוש דמויות משלושה סיפורים מוכרים של עגנון- סיפור פשוט, האדונית והרוכל, ופרנהיים. המשחק שלו היה וירטואוזי ומלא רגש וחיים, והעצים את חיי הנפש המורכבים והכל כך אנושיים, של הדמויות שיצר עגנון.

העיבודים המוזיקליים שנשזרו במופע, בביצועו של המוזיקאי איל שטינברכר, האירו את סיפוריו של עגנון באור שונה ומפתיע, והותירו לרגשות שעלו בנו לחלחל עמוק עמוק אל תוך הנפש.

ומצאנו את עצמינו מתרגשים, נהנים ומזדהים עם דמויות שבקריאה הראשונית נדמות כמרוחקות, שכן מבעד למעטפת, עוסקות יצירותיו של עגנון בתכנים שמעסיקים כל דור- בתחושות של אובדן הדרך, של ייאוש, של אהבה ותשוקה, של אכזבה ובושה ובשלל תהיות ורגשות שרלוונטים לכולנו.

ובכן, השאלה שהעסיקה אותי במהלך המופע, היא למה דווקא עגנון? למה להתעקש על השפה הגבוהה ועל עולם הדימויים המקראי, ולא לעסוק ביצירות שיותר קרובות אלינו?

השחקן השיב על השאלה הזו כשהתייחס לסיפור "האדונית והרוכל", והסביר שהמסר שזועק מן הסיפור, הוא שכשאדם מוותר על הערכים, השורשים והעבר שלו, הוא מוותר בעצם על עצמו. לבחור ביצירות שהן יותר קלות לעיכול ופשוטות לקריאה, זה וויתור על האוצר שהעניק לנו עגנון, ובאוצר זה טמון המפתח להתחברות לשורשים שלנו, לעצמינו, לגיבוש הזהות שלנו.

אני בטוחה שהחוויה המעולה שחווינו בצפייה במופע, עוררה בנו תיאבון ליצירתו של עגנון, ובמפגש עם יצירותיו לא נאבד מיד את הסבלנות, כי נדע איזה אוצר מצפה