הטלאי הצהוב שכונה גם כוכב היהודים (Judenstern), נצרב בתודעה כאחד מסמליה המובהקים של השואה. סמל המהווה חלק מהזיכרון ההיסטורי של כולנו. היה זה אות קלון שנצטוו היהודים לשאת על בגדיהם, בכדי לנדותם ולהשפילם, בכל עת ומקום, בגרמניה הנאצית ובארצות תחת כיבושה. יהודים החל מגיל 6 נצטוו לענוד על בגדם עליון, מצד שמאל, כוכב בגודל אגרוף, ובמרכזו נכתבה המילה "יהודי" בשחור. אי עמידה בהוראות גררה עונשי קנסות, מאסר ואף מוות בירייה.

האמנית, סבינה סעד, בת להורים ניצולי שואה, חוקרת ביצירותיה את משמעותו הסימבולית והחזותית של הטלאי הצהוב. בעיסוקה האומנותי, המעז לחטט בפצע הפתוח, היא בוחנת ומגדירה מחדש את הדימוי המוכר, עושה בו שימוש כאמצעי ליצירת הזדהות, ומציעה נקודת מבט מחודשת על הטרגדיה.

באמצעותו ממחישה סבינה את גודלם של הזוועות תוך הגדלתו עד פי 6 מליון. באמצעות קריעה שלו מתוך הבד, כסמל לפצע שהותיר חסרונם של הקורבנות במרקם החיים של הנותרים מאחור, היא קושרת אותו למסורת היהודית דרך מנהג הקריעה באבלות,   ומביעה באמצעותו זעם על שרירות הלב הרצחנית של מבצעי הזוועות.  גם כשהוא מטושטש, מוסתר או מפורק הוא נוכח במלוא המשמעות שהיווה עבור גורלם של לובשיו.

מתוך ההשפלה, הקלון והזוועות שבטלאי כסמל של מוות, אנחנו מגיעים גם אל החיים שלנו בהווה, כחברה אנושית וכמדינה יהודית בפרט. הטלאי כאות אזהרה, כצוואה להמשכיות , מעניקה למגן דוד שבדגל המדינה את עומקו ועוצמתו. דרך צורתם הזהה של שני הסמלים יוצרת סבינה קשר של סיבה ותוצאה: מוות מוביל לחיים, הייאוש המצמיח תקווה, והקלון הופך לעוצמה. 

קרן ויסהוז, אוצרת בית יד לבנים.