על הקרבה  שמאפשר הריחוק ביצירותיה של אביבה בייגל

עבודותיה של אביבה בייגל מתעתעות בצופה. בצבעוניות עזה ואקספרסיבית הן מזמינות אותנו להתקרב ולגלות במבט שני, את הנושא הקשה בו היא נוגעת מבעד לשכבות הצבע.

הצבעוניות והשימוש בקומיקס יוצר ריחוק, חיץ מגן, המאפשר לה ולנו לגעת בפצע הכואב שהותירה השואה. בחירתה ליצור הזרה וריכוך באמצעות מבעה האמנותי, מאפשרת לנו לבחון את השואה כמין אקס טריטוריה, ארץ שומקום, בה לא חלו חוקי המוסר והאנושיות. בועה של טירוף ואכזריות בלתי נתפסת.

הבחינה המרוחקת מאפשרת לה להעלות שאלות, מה למדנו מאז? האם ישנו בדורנו היטלר חדש הקם עלינו לכלותינו? כיצד דימויים הופכים לזיכרון ולסמל? כיצד ננחיל את זכר השואה אחרי מות הניצולים האחרונים?

הנרטיביות והמילה הכתובה, המהווים חלק בלתי נפרד משפת הקומיקס, מאפשרים לאביבה להאיר רגעים נבחרים מתוך העבר בתמצות והדגשה. כך היא מפוררת עבורנו את הסיפור הענק של השואה לרגעים זכירים ונגישים יותר לעיכול.

מעל שכבת הקומיקס עבדה אביבה בשכבות צבע עבות, במבע אקספרסיבי של מחנק וחרדה. באצבעותיה היא חורטת ומציירת גדרות וסורגים.  קווים ישרים המזכירים את פסי המדים של האסירים במחנות הריכוז או את פסי הרכבת. המפגש בין הקומיקס והצבע מדגיש את תחושת הכאוס ומנתק את הדימויים שבו מחלל או מזמן קוהרנטי, כמו היו מתערבלים בתוך אשד גועש של צבע כבד או מוקפים בלהבות ללא מוצא.

דמות האדם האיקונוגראפית, בה משתמשת אביבה ברבות מעבודותיה, הופכת כאן, בחלק מהעבודות, לדמות מאיימת ודורסנית, חייל נאצי, לא אנושי, המאיים על העולם.

ובעבודות החומר, משמשת הדמות סמל לכל אותם הקורבנות חסרי הפנים, לכל אחד היא נותנת צבע שונה, יחיד מתוך שישה מליון. היא מחזירה להם את צלם האנוש ששללו מהם הנאצים.

אביבה בייגל, בוגרת תולדות האמנות  באוניברסיטת תל-אביב, השתתפה בתערוכות רבות בארץ ובעולם. בתערוכה זו היא מביטה אל העבר היהודי, מבקשת לקרב אותו אל הצופה ומאפשרת לנו להתחבר דרך עבודותיה המרגשות לעברנו הקולקטיבי כעם.

קרן ויסהוז
אוצרת הגלריה בבית יד לבנים
אפריל 2011