דיסטורשן ביצירותיו של איל בן צבי לתערוכה "פס-קול"

 

דיסטורשן הוא עיוות או צרימה מוזיקלית, שנעשית בעיקר על ידי נגינת גיטרה חשמלית, מתוך כוונה ליצור חיבור דרך העיוות בין נגינת הכלים השונים המרכיבים את הלהקה.

איל בן צבי יוצר צרימה ויזואלית ביצירתו, דרך שימוש בשכבתיות וטשטוש של גירי פסטל, אפקט זה יוצר את אותו עיוות מיוחל שמאחד את המרכיבים הגודשים את יצירותיו של איל לכדי מכלול אחד מגובש עם נרטיב פנימי קוהרנטי.

 

דפוס זה של עיוות ממשיך גם בעיצוב הדמויות של איל, הוא מפרק את דמותם של כוכבי התרבות ומשבש את הדימוי המותגי של אותו כוכב כך שהוא הופך קצת פגום, קצת מעוות אבל הרבה יותר אנושי. איל מרשה לעצמו לחשוף את הרבדים הנסתרים, את המקומות הרכים, להגחיך את אותם גיבורי תרבות כך שהדימוי החיצוני, הקליפה שהם משמרים במאמצים רבים נסדקת, השטחיות נחשפת והריקנות מתגלה.

במבעו האקספרסיבי יוצר איל ביטוי פלסטי למהלך "חנוך לוויני", בו הנאצל הופך מגוחך והבזוי הופך למהות החיים. כך הופכת דמותה של הזמרת הקנונית, שושנה דמארי, ממותג של שורשיות אצילה לדמות סקסית מעוררת תשוקה.

הגודש הוויזואלי ביצירות יוצר תחושת ורטיגו של כרך אורבאני רועש דחוס ומלא חיים. אין היררכיה או כיווניות ברורה לעבודות. הצבעוניות העזה והקקופוניה המקצבית יחד עם שילובים מעולמות שונים יוצרים תחושה עכשווית של כפר גלובאלי ועומס מידע אליו אנו חשופים בחיים המודרניים. אולם אותה הדחיסות ביצירתו של איל נותנת תחושה של שחרור, העולם שיוצר איל הוא עולם דמוקרטי ללא הדרה, עולם בו הכול מתחבר ונזיל.

ביצירתו איל מרשה לעצמו ביטוי ללא מעצורים וכך משחרר את עצמו ואת הצופה מכבליו של הראוי והמקובל.

 קרן ויסהוז

אוצרת גלריית בית יד לבנים

התערוכה החדשה תפתח ביום חמישי הקרוב(3.11) בשעה 20:00התערוכה תנעל ב-1.12

 

------------------------------------------------------------

 שיחה עם האמן איל בן צבי, לקראת התערוכה "פס-קול" בגלריית בית יד לבנים

איל בן צבי, יליד פרדס חנה,החל לצייר בגיל צעיר. בפברואר 83 התגייס לצנחנים, ונשלח כחובש בגדוד 202 ללבנון. לאחר כחודשיים של פתיחת צירים וסיור "אלים", התפוצץ לצידו מטען צד, ואיל, שהיה על פי ההוראות ללא קסדה נפגע מרסיסים בראשו, כשרסיס נוסף שהועף לעברו ננעץ בקסדה שהייתה תלויה על גבו. מספר הרסיסים שחדרו למוחו של איל, ננעצו סביב חיבור עצבי הראיה משתי העיניים לעצב הראיה המרכזי – לכן הוא מתעוור והולך, ורסיסים באזורים נוספים – שפגמו  ביכולתו לזיהוי, לעיבוד מידע, לזכירת מידע, ללימוד מידע חדש ושימוש בידע קודם.

רסיסים אלו גרמו לנזק ממנו טענו רופאיו לא יוכל לחזור לעצמו ולתפקד, אך בעזרת תמיכת משפחתו הצליח להתעורר מהתרדמת בה היה שרוי שבוע ימים ו"לצאת מהבועה" כדבריו. איל נשלח לשיקום ארוך בבית לוינשטיין, שם החל לטפל בו ד"ר סורוקר בעזרת שירי הייקו יפניים. שירת הייקו הינה בת שלוש שורות ואיל התבקש לצייר דימוי לכל שורה, כך התגלה לו כי הזיכרון החזותי שלו לא נמחק ומשם התחיל השיקום ויציאה מהערפל בו היה שרוי. הפציעה הותירה את איל כבד ראייה, כאשר בשעות הערב העולם הופך עבורו לצללים.

אימו של איל החליטה, כחלק מהמאמץ לשיקומו, לקחת אותו לשעורי אמנות אצל אבי צוקרמן, פרנסין לסרי ודני זריצקי, מעין הוד. המורים מעין הוד לימדו אותו להתעלם מנכותו ולפצות על הקשיים בעזרת טכניקות יצירה לא שגרתיות. איל משתמש בדימויים אסוציאטיביים ובדמיון עשיר כפיצוי על החסך בזיכרון. מכיוון שאין לו ראיית עומק הוא יוצר תלת מיימדיות דרך שכבתיות וטקסטורות המוסיפות רבדים של משמעות ליצירה.

איל משתמש כבסיס ליצירתו בפוסטרים של פרסומות שהושלכו לפח בהדר יוסף, שם הוא מתאמן בריצות ארוכות. איל מחבר אותם לאורך של ארבעה מטרים, בזכות הפורמט הגדול בעיות הראיה שלו לא באות לידי ביטוי. השימוש במותגים ובדמויות איקוניות שהוצאו מהקשרן מאפשרות לו להביע בחופשיות מסרים על התרבות והחברה העכשווית. איל מושפע מאמנות הפוסט פופארט אבל גם מאמני דלות החומר כמו רפי לביא, כשהוא הופך זבל ליצירת אמנות.  מיצירותיו של איל עולה אוירה חתרנית כנגד מסחור העולם הערכי והרוחני שלנו וכנגד תרבות הסלבריטאיות.  יצירותיו מכניסות את ישראל לקונטקסט קוסמופוליטי.

"כל אייקון ", הוא אומר, "הוא רב מימדי. האדם פועל בהרבה שדות, כאדם, כאישיות חברתית ותרבותית וכסמל צרכני." לדעתו בחברה הישראלית קיים קיר זכוכית בו מקיפים את הנכים ולא מאפשרים להם להשתלב כשווים. "החברה לא מקבלת את הנכות, אין רכות בחברה הישראלית, אסור לך להיכשל כאן, ולא מצפים מנכה להגיד דברי טעם" הוא אומר. יצירת האמנות, הריצה ועבודת ההתנדבות שהוא עושה נותנת לאיל הגדרה אחרת, בריאה, המאפשרת לו לפרוץ את הגבולות של נכותו, ולהשתלב כשווה בעולם הבריאים. הוא אינו  מתאבל על העבר אלא חי את ההווה דרך האתגרים שהוא מציב לעצמו. השאפתנות שלו דוחפת אותו להישגים ומאפשרת לו להנציח את חייו ולהשפיע על החברה סביבו.