יעקב גדל בבית 'נושם אמנות'. אביו היה צייר ושחקן תיאטרון בוילנה- שבליטא. הציור היה נוכח בביתו. כשהגיעו ההורים לארץ בשנות ה-40 לחייהם, נאלץ האב לנטוש את תחומי האמנות ולהתפרנס. את הכשרתו הבסיסית והראשונה, וזו שמלווה אותו גם היום, חייב יעקב לאביו. האב, התקשה לראות בציור המורד של יעקב, בציור ה'לא מושלם' לכאורה- ציור תקין.

לימים, למרות רצונו של יעקב להמשיך וללמוד ציור בבצלאל, דחף אותו האב למקצוע מעשי יותר, ויעקב מתפרנס מטכנאות שיניים. מבחינתו הטכנאות היא סוג של אמנות, עבודת כפיים שמצריכה דיוק, מיומנות, ויכלות אמנותית לא מעטה. אבל את אהבתו לציור המשיך לטפח, תוך כדי לימוד עצמי, ולימוד אצל מורים שונים בעיר. הציור הוא צורך, דחף, משיכה עזה. מבחינתו הוא "מסניף" את היצירה, את שעות העבודה בסטודיו- הוא מכור לאמנותו.

הציורים מספרים סיפור אישי ועם זאת מחזיקים יכולת טכנית לא מעטה. בהיותו אוטודידקט, מרגיש יעקב חופש רב לנוע בין סגנונות ולהיות מושפע ובכל זאת בתערוכה זו המקבצת עבודות שונות, אפשר לראות קשר בין הציורים המחזיקים זיקה אל הסוריאליזם, לבין ציורים מופשטים יותר. את התנועה המעוגלת של השפכטל על הבד, את אחיזות המכחול המדוייקת אפשר לראות כבר מהציורים הראשונים והיתור פיגורטיביים ולאורך כל עבודתו.

אפי גן- אוצרת ומנהלת תחום אמנות.