כבר יותר משנה שהעולם אינו יודע מרגוע, זה החל בהפיכות של האביב הערבי, המשיך במחאה חברתית בארץ, באירופה ובארצות הברית. במקביל סער גם הים, עלה והציף את יפן בצונמי שתוצאותיו הקטלניות הותירו את חופי פוקושימה מצולקים עד היום.

ביקשנו לתת ביטוי לתחושה זו של "חשמל באוויר", כאילו עצביו של העולם כולו חשופים, וזועמים ומצפים. בתערוכה קיבצנו שלוש אמניות היוצרות בציור, בצילום ובפיסול: דגנית בן אדמון,  בוקה כהנוב גרינפלד ועפרה לפיד, שמבטאות את תחושת המתחוההתפרקות, אך גם הצליחו להרים מבטן מכאן ועכשיו ולנסות להישיר אותו אל העתיד, אל השקט שלאחר הסערה, אל הצלקות שהותירה הקטסטרופה, אל המשהו החדש שאולי ייוולד על חורבות הישן.

ציוריה של בוקה כהנוב גרינפלד, משדרים תחושת דחיסות ודחיפות, בדיוק שניה לפני ההתפרצות. היא שוברת את מסגרות הקנבס בציור רווי בצבעים, תנועה, גרפיטי ונזילות העומדים לפרק ולהטביע את סימני הציביליזציה. הבתים שלה ניצבים על קרקע לא יציבה גם כאשר היא מסמנת את גבולותיהם בקונטור בולט אין הם מהווים מקלט מפני סביבתם הגועשת.

צילומיה של עפרה לפיד לוכדים את שבריריותם של המבנים הקרוסים. הדרך בה היא מנתקת את המבנים מסביבת האסון ואלימות האירוע שחלף ובונה אותם מחדש, מייצרת בהם שקט ועדינות כאילו שקעו בשינה כבדה לאחר שהכריע אותם העייפות בהתמודדות עם סביבתם והצורך לעמוד מולה זקוף. כאילו ההתפרקות משחררת מהם אנחת רווחה מהעול שהוסר לפתע. הזוויות ועקומות החדשות שהם מקבלים הופכות אותם חייתיים כמעט, כאשר הם עוברים מטמורפוזה ממבנה שיצר האדם, לחורבה שיצר הטבע, ליצירת אמנות.

יצירותיה של דגנית בן אדמון נושאים את שרידיה של אפוקליפסה עתידית. על בדים עשויים בסגנון קאפיטונז', סמל לבורגנות שאיבדה את יוקרתה, היא מציירת רישומים עדינים של סוף והתחלה חדשה, רמזים ללידה מחודשת: תנין בוקע מביצתו, עריסת תינוק, חיים ישנים ששקעו וחיים חדשים ומאיימים המגיחים מתחת למים. העטלפים המסמלים עבורה את הפחד האנושי מפני החייתי והפראי, לכודים ,מובסים, בתוך מבנה הכלא מעשה ידי אדם שנוטל מהם כל אפשרות לחיים טבעיים או חיים בכלל. הם אוצרים בתוכם זעקה אילמת. פחד שנכבש ברגל גסה.

התערוכה לוכדת אוירה של נקודה בזמן, מאפשרת להרהר על מקומנו בעולם, גם כחברה אנושית וגם כיציר הטבע הקם על יוצרו. התערוכה מציגה עד סוף חודש אוגוסט.

קרן ויסהוז

אוצרת התערוכה , יולי 2012