במוצ"ש האחרון (16/6) התקיימה בגלרייה העירונית, בית קנר פתיחת תערוכה ליצירותיהם של האמנים צביקה קנטור וצבי טולקובסקי במעמד מנכ"ל החברה העירונית, מר אלי פולק, סמנכ"ל החברה, מר אמיר סולרסקי ומנהלת הרשות לתרבות ואמנות הגב' רות מקבי.

בין הנוכחים עוד ניתן היה לראות אמנים שהגיעו מחוץ לעיר לפרגן דוד וקשטיין, חגי ארגוברבקה, פוחצ'בסקי רועי, מרדכי דוד, אייזקסגרי גולדשטיין, יהודית רביבו גיא רז.

כמו כן הגיעו אמנים תושבי העיר...רות אורנבך, מלינה גברעם, אתי וידר ורצר ואריה למדן. מתחום האמנות העירונית נראו חגי שגב ונבט ועמרם.

נאומים ותודות: אפי גן (מנהלת ואוצרת עירונית), סמדר שינדלר (אוצרת התערוכה) ואלי פולק (מנכ"ל החברה העירונית).

עוד בין הנוכחים בת שבע גכטמן והפתעה בדמותו של השחקן אבי פניני ("לחיי האהבה")

קצת על התערוכה

זרות; שבירת מוסכמות; היסטוריה; מסורת; חידוש; מתח; מקום; אימפרוביזציה; צדק; כאב; תסכול; עבודת כפיים; סקרנות; מחאה; שיבוש; אי-נחת; הפכפכות; גודש; אקראיות - אלו מושגים שצפים  ועולים על פני השטח במסע החיפוש אחרי המכנה המשותף ונקודות ההשקה בין שני האמנים צבי טולקובסקי וצביקה קנטור.

התערוכה צבי בחזקת 2 היא זירת מפגש בלתי צפוי בין צבי לצביקה - בין צייר לפסל, בין שני אנשים שגדלו בתקופות שונות ומייצגים דורות שונים בהוויה האמנותית הישראלית, אך עם זאת חולקים דרך ונושאים משותפים בעבודתם. התערוכה מבליטה ומחדדת את עיסוקם של השניים בהולדת צורות בלתי מוכרות ולא מזוהות; בחיפוש אחר צורה מולדת היולית, אשר חלקן יוצא מתוך מקום הנמצא בשוליים של החיים ובמקומות שנצבעו בשכבות רבות של היסטוריה.

העיסוק ב"ready made", ובצירופים בלתי קונבנציונליים, לעיתים אבסורדיים, מהווה קו מחבר ונמצא בבסיס התערוכה צבי בחזקת 2. אצל טולקובסקי, קו מחבר זה בא לידי ביטוי בפירוש הציורי, בשיטוט בין תקופות, באיסוף פריטים לצורך שימור הזיכרון הקולקטיבי והפרטי והעברתו לדור הבא, ובשילוב בין קולאז' וצבע; אצל קנטור, ביישום התלת -מימדי ובחיבור בין חפצים מהמציאות לבין פריטים פרי דמיונו ויצירתו שיוצרים עולם חלומי, קסום ופנטסטי. אצל שני האמנים, הדברים נעשים מנקודת מבט מרוחקת משהו, הומוריסטית, סקרנית וספקנית.

שני האמנים שמרו כל אחד בדרכו על המיומנות המקצועית, על ההנאה מעצם העבודה עם החומר ועל היחס לפיזיות של מלאכת  כפיים. צבי וצביקה נעים בין תרבויות ויוצרים ביותר ממקום אחד - צבי בירושלים ובצ'כיה וצביקה בחולון, בתל אביב ובהמבורג.  לעיתים, תחילתן של העבודות בסביבה תרבותית אחת והמשכן בתרבות אחרת. עובדה זו מקנה לעבודותיהם פרספקטיבה רעננה וקוסמופוליטית וטוענת אותן ברב-שכבתיות ובעומק היסטורי.

צבי טולקובסקי

כאמן וכיוצר, צבי הוא שילוב של 'מלקט זיכרונות', חוקר של תרבות ותופעות אנושיות. את האיסוף – הוא מגדיר "כמו מזון”, האספנות האקלקטית, היא לגביו צורך ראשוני ודרך לשימור הזיכרון הקולקטיבי או הפרטי. הדחף להשתמש בדברים, להעניק להם פרשנות ותפנית בלתי צפויה (טוויסט) ובאמצעותם להעביר אותם הלאה לדור הבא. כפי שהוא מעיד על עצמו: "בשוליים אני מוצא  את החומר המשומש , בד נגוע, חומר מהוה, משם לדלות את ההוויה האנושית". ככזה, הוא מתחקה ומנכיח בעבודותיו שכבות היסטוריות. ומתרחק מכול מה שנראה כרודף אחר ה'דבר הבא'. כדבריו: "אני זקוק ליישן את הדברים לתת להם תחושה של  זמן".

הערבוב של מקטעי חיים ואריגתם  בהקשרים חדשים, מוטרפים ומושכלים כאחד, יוצרים ומגדירים מציאויות חדשות. במקביל, קיים בהתנהלות האמנותית של טולקובסקי הצורך לחקור ולבדוק חומרים וטכניקות מקובלות ולא מקובלות בציור. השפה והקוד הצורני הייחודי של צבי משמשים כלי ביטוי למחאה הנטועה בתוך שפתו הציורית  ומאפשרים לו לשמור על ציניות וביקורתית בלי להיות פלקטי.

בראייה פילוסופית סימבוליסטית, ניתן לומר כי טולקובסקי, שלבד מהיותו אמן ומורה שהעמיד דורות רבים של אמנים, אינו מפסיק לחקור באמצעות עבודותיו את החברה האנושית, אימץ בפועל את תפקיד   השמאן כמרפא של מדווי החברה.

צבי טולקובסקי יליד ישראל; חי ועובד בירושלים ובצ'כיה. בוגר בצלאל ו - Art Student League; עבודותיו הוצגו בארץ ובעולם, בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות, וזיכו אותו במלגות ובפרסים. פרט לעבודתו כאמן, צבי טולקובסקי אצר תערוכות, והוא מלמד שנים רבות באקדמיה לאמנות בצלאל ואף הקים בה את סדנת הנייר.

צביקה קנטור

כפסל, קנטור מלקט חומרים מצויים וממציא חפצים חדשים. פסליו בנויים מלאכת הרכבה,  משחק ושעשוע  המייצרים מרחב של בדיקה, מחקר והתנסות. בכך הוא מעמיד את 'הילד השובב' הדאדאיסטי באתגר אמנותי – איך נותנים חיים אמיתיים לחפץ?  השיבה לאחור, אל שפת הילדות, מאפשרת לו אמירה כמעט בלתי מוגבלת, לעיתים נעה על גבול חוסר ההיגיון, ושימוש בחומרים פחות מקובלים באמנות הפלסטית.

בדומה לקולאז'ים המורכבים מחומרים פשוטים או תעשייתיים, הפיסול בחפצי היום-יום, בחפצים  " ready made” שנזרקו או נזנחו לאחר שימוש, עובד על המתח שבין האלימות האצורה בתבניתם הצורנית ובמסרים האנטי-קפיטליסטיים, לבין המראה המשחקי שלהם.

בולטת במיוחד היכולת של צביקה  ליצור את פסליו באמצעות שילובים קיצוניים, כמעט בלתי אפשריים, בין חומרים וחפצים. העבודות בנויות על רצף אסוציאטיבי ודמיון הנודד בין המציאות לפנטזיה ובין המסורתי למודרנה.

צביקה קנטור יליד ישראל, חי ועובד בחולון בתל אביב ובהמבורג. בוגר המדרשה למורים לאמנות רמת השרון; האקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה ובית ספר גבוה לאמנויות בהמבורג. פסליו מוצבים במקומות שונים בארץ. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. הן זיכו אותו במלגות ובפרסים ואף נמנות על האוספים של מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות. צביקה קנטור מלמד פיסול.

סמדר שינדלר