בתערוכה זו נקראנו להסתכל לפחד בעיניים, לחקור את המקומות האפלים, הלא-ברורים, המודחקים והמאיימים ולתת להם ביטוי אמנותי. בתערוכה זו חשפנו באומץ לב את הפגיעות שלנו, שבחיי היומיום אנו משתדלים להסתירה. "הפגיעות היא הבסיס לכנות, יצירתיות, חידוש ושינוי." (ברנה בראון מתוך TED )

כל אחד מן האמנים התייחס לפחדים שלו וביטא אותם באמצעים אמנותיים מגוונים:

ארנון מוגילנר מבטא פחד ואימה באמצעות פנים מעוותות עם פה פעור בזעקה אילמת, המזכירים את ציור "הצעקה" של אדוארד מונק, וכן את ציוריו של פרנסיס בייקון. ארנון עושה זאת בטכניקת מונוטייפ עם צבעי דפוס על זכוכית שמוטבעים לבסוף על נייר.
 
לירי צליח מבטאת את הפחד בצורה דומה של פה פעור של נערה הזועקת "Stop!", אולם עושה זאת באמצעות צילום מטושטש המעוות את פני הדמות. התאורה היא מינימאלית והצבע השחור שולט בתמונה. בצילום השני "The dark side of childhood" נראית ילדה קטנה, מטושטשת על רקע שער/גדר עץ ובו סימן של X, הטעון במשמעויות של מחיקה וביטול.

יוכי מלכה מציירת דמות נשית קטנה, ספק אישה ספק ילדה, בגבה אלינו, עומדת מול גבר גדל-מימדים שיוצא מן הים ללא ראש ופנים,רק גופו נראה. היא עושה זאת בצבעי אקריליק על קרטון במשיכות מכחול, שנותנות תחושה של התרגשות. "טבעתי בים...של רגשות, ומולי הופיע הר-אדם...ענק, ואני הקטנה מביטה בו, ולא נסוגה..."

ליאורה שחם מציירת גם היא את הים באקספרסיביות רבה בצבעי אקריליק, ובו יצור מפלצתי עם שיניים חדות המאיים לבלוע ולטרוף. מוטיב הים כסמל לתת-מודע וללא-נודע על מרחביו העצומים. בציורה השני מתוך סדרת "עונות השנה", שנעשה בטכניקה מעורבת על נייר, נראות רקדניות חינניות בתנוחות שונות, כאילו מתנועעות, וסביבן יצורים מפחידים כמו עטלפים מעופפים ומכשפה רוכבת על מטאטא. לדבריה, העבודות נעשו בהשראת מחלתו של בעלה ומותו בטרם עת.

אילנה לניאדו  בציור יש עטלפים מעופפים לעבר חלון בית עם עציץ ופרחים, הנראים כצללית שחורה על רקע השמים הכחולים כהים, כשרק העטלפים מוארים ומאיימים בקרבתם על הביתי והמוכר. הדיפטיך של שתי הנשים (מן האינטרנט) על רקע שחור כהה – האחת בחיג'אב שמסתיר את פניה, והשנייה כאישה-דרקולה מפתה ומפחידה בניביה החדים ובעיניה האדומות - יוצר ביניהן ניגוד, אך גם נותן משמעות של סיבה ומסובב, סיבה ותוצאתה: הפחד הקמאי מנשים שגורם לדיכוין ולטשטוש זהותן.

בטי זורע אצל בטי הפנים, המצוירות באופן חלקי על הבד וכאילו נמחקות ונעלמות, מעבירות את החשש מהיעלמות אל האין ואל השכחה. ציור זה שנקרא "זמן שאול" נשאר כמות שהוא בעקבות מות אמה כעבור יומיים מהתחלתו. גם היד המונחת על האדמה עם הכיתוב החוזר ונשנה "כי מעפר אתה", שהמשכו "ואל עפר תשוב"; זהו הפחד ממוות ידוע מראש, והשאלה "תם ונשלם?" תוהה "האם הכל מסתיים בנקודה זו כשהגוף נטמן באדמה? איך יתכן שזה הסוף?" ב"השתקפות" השמים הקודרים והאפלים מאיימים, פיזית ומטפורית, מפני סערה מתקרבת, ו"משקפים את הכאוס הפנימי".

לאה ליכטנייר מתייחסת בציורה "ירושלים" לפיגועים הרבים שהתרחשו בה ומטביעה טביעות ידיים אדומות ושחורות, ידיים מדממות וידיים שקוראות לעצור את הטרור. בציורה השני המופשט יותר, דמוי מערבולת, היא מציירת יד לבנה וקוראת להפסיק את האלימות בקריאה "אל תשלח ידך", כדבר אלוהים לאברהם בעקידת יצחק, נושא שהעסיק אמנים רבים מרמברנדט ועד קדישמן, גרשוני ועוד.

ויויאן הירש-בירקנפלד מציירת ציורים מופשטים, לכאורה, "הסדרה "פלישה" עוסקת בפחד מפולשים מבפנים, מתוך הגוף, והמאבק בהם" פולשים שמתפשטים כמו נמלים או קורי עכביש בנזילות של צבע שחור על רקע צבעוני ויפה. בציורים על עץ- נראה חומר זרחני ירוק, שמנסה להילחם בפולשים.

פנינה שריג מביעה את הפחד שלה מן הזמן החולף, מן הזקנה ומן המוות באמצעות השעון, "שעון הזמן",התלוי מעל האיש הקשיש השוכב על רקע שחור קודר. הציור השני בו נראית אישה עומדת ליד קבר שחרוטות עליו האותיות "פ.נ." הוא "מונולוג על אישה שחוותה אלימות, המילים על המצבה מבטאות את המסר, "פה קבורה שעה אחת, יום אחד, שנה אחת וגם אישה אחת", לציון היום הבינלאומי נגד אלימות כלפי נשים" כדבריה.

יעקב פיסנטה בציורו "מחווה לדיקטטור", מצייר את הזוועות שנעשו בתקופת שלטונו של סדאם חוסיין, בסגנונו הייחודי, עם הדמויות המיניאטוריות האופייניות לו, בטכניקה של עפרונות פחם ואקוורל על נייר. הציור נעשה בספטמבר 1990, אולם הפחד מפני דיקטטורה רלוונטי תמיד,במיוחד למי שבא מארגנטינה.

ובנימה "אופטימית" זו אסיים בשני ציטוטים: "דעתנו על המוות בהכריזנו עליו כמפחיד, היא המטילה עלינו אימה" אפיקטטוס " הבסיס לאופטימיות היא אימה קרה" אוסקר ויילד.

אילנה לניאדו, אוצרת התערוכה