ב-1 לאוקטובר בשמונה בערב יפתחו קבוצת תערוכות חדשות בבניין העירייה, בתערוכות יוצגו עבודות מגוונות  בציור, רישום, צילום ופיסול, של אמנים פעילים ושל תלמידי החוג לפיסול וציור בחברה העירונית בהנחיית האמן משה פלג שיוצגו בגלריית האכסדרה.

בית הספר לציור ופיסול של החברה העירונית, פועל בעיר ראשון לציון מזה חמש עשרה שנים. משה עובד עם תלמידיו בטכניקות שונות ומגוונות ואף זכה בפרס 'מחנך מצטיין' מטעם משרד החינוך בשנת 2010. משה הדריך במהלך השנים מאות תלמידים, עשרים ותשע מתוכם מציגים בתערוכה 'בציר ראשוני',חלק מתלמידיו מגיעים לאחר שחוו טראומה ממחלה או פציעה והעבודה מולם היא טיפולית ותרפויטית.

הלימודים מתחילים בהקניית יסודות וטכניקה מסורתיים המוטמעים בתלמיד ,בהמשך מוצא כל תלמיד את קולו הפרטי דרך שאילת שאלות מכוונות העוזרות לו להתמקד ולמצוא את דרכו הייחודית. על בסיס השימוש במסורת היצירה יכולים התלמידים לבנות ולהביע את אהבותיהם, את חוש ההומור שלהם ומכולם עולה תחושה של הישג אמיתי בהתמודדות עם אתגר היצירה.

בקומות 1-4 יציגו במסגרת קירות אמן, ארבע אמניות שהחוט המקשר ביניהן היא רגישות גדולה לזולת, לקרובים אליהן וגם לשונים ולחריגים, עולה מעבודותיהן הרצון לשמר, לגונן, למשוך את תשומת ליבו של הצופה  ולפתוח את עיניו למתרחש סביבנו.

התערוכה ' כתם ושריטה' של מלינה גברעם מציגה עבודות אקוורל, בשימוש מינימאלי של המכחול משני צידיו היא יוצרת קו וכתם המצליחים להביע עולם מורכב של דמויות, תנועה וסיפור. ביד חופשית היא יוצרת דיאלוג עם הצופה, מושכת אותו לפענח את הסצנה המתוארת ביצירה, כמעיין פרגמנטים מתוך סיפור הנדמה כמוכר אך גם זר לנו. הדמויות האניגמאטיות  מצויות ברקע מרוקן, לא מעוגן בנוף או חלל מזוהה, למרות שהן מתוארות לרוב בקבוצה, אין ביניהן כמעט אינטראקציה, אין אקטיביות.

הן מוצבות בעמידה פסיבית בהמתנה למשהו שלא יבוא.הניכור ביניהן צורב, כל דמות נותרת להתמודד עם מצבה לבד. מלינה משחקת בפוזיטיב ונגטיב, מלא וריק, חושפת ומכסה, מגלה ומתחרטת.היא מתחברת לדמויות קשות, תלושות, חלשות וחסרות פנים. מבקשת לתת להן קול, לזעוק את זעקתו של החריג, להפוך אותו לנוכח במרחב הציבורי.הרגישות שלה לאוכלוסיות השקופות בחברה הישראלית, מעידה על הזדהות עמוקה וכעס על מצב זה של התעלמות ודחייה, ורצון כן להביא לשינוי.

התערוכה 'מחזירה מבט' של לורי פשיניצה, אמנית ואוצרת, מציגה ציורי שמן על קנבס, המתאפיינים בסגנון פיגורטיבי מוקפד, מציגים דיוקנאות נשים אקזוטיות שעלו בעיני רוחה. מבטן של הנשים מהדהד פנימה והחוצה אל הצופה ואל מחוזות הדמיון הרחוקים. המבט הוא החוט המקשר בין היצירות, מבט המביע עוצמה, יופי ורכות. למרות זרותן של הדמויות מבטן מדבר ישירות אל הצופה ומביע רגש מוכר. היא מעצימה את דמויות הנשים שלה, נשים חזקות ושורדות,תוך שהיא ממקדת בהן את מבטו של הצופה בצורה ישירה וחשופה היוצרת קשר מידי ורגשי בינינו ובין הדימוי.

התערוכה 'שלמות שבירה' של אורנה דגני, מציגה עבודות רישום עדינות בהן היא לוכדת ומשמרת רגעים שבריריים רגע לפני ששלמותם מופרעת ולכידותם מתפוררת. היא נוצרת רגעים של מרקם משפחתי, נוסטלגיה כבר ברגע היווצרה. בניגוד לצילום המתעד את הרגע כהווייתו, רישומיה של אורנה ממזגים  את מראה ענייה עם השתקפותו בעולמה הפנימי, מחברים אותו לייצוג איקוני לשילוש הקדוש, אימא אבא וילד ,שלמות אחת. פעולת "הנצירה" שמבצעת אורנה על הסצנות המשפחתיות אמנם משמרות רגע משפחתי קסום אך גם משרות על הצופה עצבות מלנכולית בידיעה כי רגע זה על חד פעמיותו התפוגג לעד.

התערוכה 'דימוי בשליטה' של הדס בירמן מציגה צילומי מסכות מקרנבל ונציה, המסכה שמשה את האדם בריטואלים פולחניים כבר לפני יותר מ-30.000 שנה, נוהג הנמשך עד ימינו. למסכות יוחס כוח מיתי המועבר דרכן לחובש אותן והן מסמלות אימוץ מוחלט של אישיות חלופית עבור החובש אותה והסובבים אותו.

זהות זו נבחרה במודע וכל פן בה הוא סמלי ונשלט על ידי יוצרה. המסכה קושרת בין חיים למוות, פניה הקפואות לא משתנות בחלוף השנים ומאפשרות לחובשן להימלט לרגע משיני הטבע והזמן. המסכות הברוקיות בצילומיה של הדס, אינן מעודנות או מאוזנות הן עולות על גדותיהן במלודרמטיות של צבע ואורנמנטים שונים, הופכות את לובשן לחלק מהצגת ענק אנושית. במבטה ביקשה לתעד את באי הקרנבל, ללכוד במהירות את הרגע ובכל זאת כל פריים הוא מוקפד ומדויק, מעיד על שליטתה של הדס בהתרחשות וביכולתה להתמקד בעיקר.

אוצרת התערוכות, קרן ויסהוז
אוקטובר 2013