סימונידס: "ציור הוא שירה אילמת ושירה היא תמונה מדברת" (זנדברג 2002)

שם התערוכה הושאל ממישל פוקו, שקרא לאחד מספריו les" mots et les choses  ". בספר זה בוחן פוקו, בעקבות בורחס, את נושא הקטלוג, ואת משמעות ואי משמעותם של המילים. פוקו מדבר על פירוק המשמעויות של השפה, ואילו אני מדברת על יצירת משמעויות חדשות בעזרת שפה אחרת. צמד המילים "המילים והדברים" מבטא באופן נכון את מהותה של התערוכה, מבלי לצמצם את אפשרויות פרשנותה. תערוכה זו היא אכן חיבור בין "מילים" "לדברים".

זוהי במידה מסוימת תערוכה אקספרימנטאלית, ובה באים לידי ביטוי מספר רעיונות. הקונספט של התערוכה נולד מאהבת המילה ומן הרצון לאמץ אותה כדימוי ציורי. המשורר הוא האדם שמצליח ליצור על ידי בחירת המילים והחיבור ביניהם את הטקסטים המשמעותיים והמרגשים ביותר. תערוכה זו יוצרת אתגר בפני המשורר להציג את מילות שירו כדימוי ציורי, ולא רק כטקסט, במובן המקובל.

האם תערוכה זו שייכת לקטגוריה של אמנות פלסטית או של שירה? לאיזו מגרה מקלדת היא תיכנס? אולי לא תהיה תשובה ברורה לשאלה זו. אולי אין זו כלל שאלה חשובה. תשובות אפשריות יוכלו להיבחן בתערוכה עצמה.

המשורר אינו אמן פלסטי, ולמרות רגישותו הרבה אין הוא מורגל ברוב המקרים לחשוב על חומרים מתוך עולם זה, לעיצוב עולמו התחושתי והרעיוני. תערוכה זו מעמתת את המשורר עם החומרים, מאלצת אותו לחשוב אחרת. למרות היות מבטו מבט של אמן, התבקש המשורר לנסות להלך בנתיב לא שגרתי לדרכו הרגילה ביצירה. תוצאות הניסוי והתנסותו ייחשפו בתערוכה.

בשיר מצויה חידה, ישנו סוד, דבר חבוי ולא מפורש, דבר מה בלתי פתור עד הסוף. כך זה בעצם בכל יצירת אמנות. המשוררים המשתתפים בתערוכה נתבקשו שלא לאייר את הטקסט שבו בחרו למענה, כי אם להשתמש במילותיהם של שירם כדימוי היחיד או העיקרי להצגתן. עצם הצגת הטקסט במדיום של אמנות פלסטית מוסיף רבדים נוספים על המשמעויות שיש אך ורק לטקסט עצמו, ויוצר פרשנות נוספת ומימד חדש לשיר. כל זאת מבלי לפגוע ב"סוד".

בהצגת השיר כאמנות פלסטית, הצופה יכול לחוות אותו גם ללא הבנת שפת השיר. מעניו יהיה לגלות מה החיבור בין שני שדות היצירה יחולל לחוויה הכללית מן העבודה. זה כמו לטרוף את הקלפים ולסדר אותם בסדר חדש. האם אכן נחווה את השיר אחרת מאי פעם?

המילה נועדה לקריאה, לחוש השמיעה. יש בה אלמנט פונטי מובהק. בתערוכה זו אנו מעניקים לה אלמנט ויזואלי. המילה היא היא הדימוי הויזואלי. ההבחנה בין דימוי ויזואלי, כפי שמקובל להבין זאת, לבין מילה כדימוי ויזואלי, והדואליות הגלומה בתפיסה זאת, מרתקת אותי זמן רב. 

המילים, האותיות, הן סמלים וסימנים שאנו מבינים קוגניטיבית. אנו יודעים לקרוא אותם ומעניקים להם על ידי הבנתנו את משמעותם. אנו עושים זאת באופן אוטומטי, ומקטלגים כמעט בלי לתת את הדעת איך ולה אנו עושים כך ולא אחרת.

בתערוכה זו המסומן מיוצג על ידי שני סוגי מסמנים. המסמן האחד הוא מעולם האמנות הפלסטי, והטקסט עצמו. המילה והג'סטה הציורית. האם המוח שלנו יקרא בו זמנית את שתי דרכי הייצוג הללו? והאם תיווצר אכן משמעות חדשה?

בדרך כלל טקסט פונה אל השכל, אל הקוגניציה, ואילו הדימוי הויזואלי – הטקסטורות, הצבע, הגודל, הפרופורציות ושאר המרכיבים הפלסטיים, פונים ישירות אל עולמנו החושי. בתערוכה זו ישולבו ויתאחו זה בזה שני עולמות אלו. בסופו של דבר, קיימים יחסי גומלין בין הטקסט (תוכן השיר) לבין הנראות שלו, כאשר האחד נשען על השני.

מעניין מה היה קורה אילו התבקש האמן הפלסטי לכתוב שירה, או שהמוזיקאי היה צריך לרקוד? עד כמה חשוב להכיר את הקונבנציות של שפה מסוימת כדי "לתפעל" אותן? האם הכרת השפה וחוקיה פועלת תמיד לטובת היצירה, או שמא העילגות כביכול יכולה להוסיף מימד של רעננות והתבוננות מחדש? האם העומק שיש לאמן מדיסציפלינה אחת מחפה על חוסר הידע בדיסציפלינה אחרת ומוסיפה לה רבדים? אלו תהיות שתערוכה זו בודקת.

מבחינת תהליכי העבודה ויישום התוצאה הסופית, המשוררים עבדו באופנים שונים. חלקם תוך כדי דיאלוג איתי, חלקם עבדו בשיתוף עם אמנים פלסטיים, וחלקם עבדו לבד בכל שלבי התהליך.