'המכנה המשותף'

הגדרת זהות היא דבר חמקמק, לא כל שכן הגדרת זהותו של עם.

כיצד ניתן להתחיל בחיפוש אחר זהות משותפת לעם המורכב ממהגרים מכל תפוצות העולם? עם משוסע בין פלגיו השונים? (דתיים / חילונים, רוב / מיעוט, אשכנזים / מזרחים, עשירים / עניים)...ובכל זאת, נדמה לעיתים כי ניתן לזהות בכולנו איזה די. אן. איי משותף, איזה דימוי שברירי המזוהה על ידי כל אלו שנקבצו כאן יחדיו. דימוי זה נבנה לאו דווקא מאידאולוגיות או אמונות גדולות, אלא דווקא מהסמלים הקטנים, היומיומיים, שמעוררים בנו הד מוכר של שותפות גורל.

בכדי למצוא את אותו מכנה משותף (כפי שכל מפיק טלוויזיה יודע להסביר) יש להפנות את מבטנו אל הדברים הבסיסיים ביותר: מזון הנחמה, משחקי הילדות, המרחב הביתי השגור, הרחוב המוכר , אל חומרי הגלם מהם בנויה השגרה של כולנו. חיפוש זה מעלה טעם מתוק חמוץ: יש בו את החמימותהמוגנת שהמוכר והשגרתי יודעים לעורר, אך אל מתקתקות זו מתלווה תחושה חמצמצה כשמתעוררתהתהייה האם זה מספיק בכדי ליצור בסיס משותף חזק דיו שימנע מהחבילה מלהתפורר למרכיביה?

האמנים המשתתפים בתערוכה בוחנים את מרכיביה של זהות חמקמקה זו תחת זכוכית מגדלת, מצביעים עלהסימנים המייצריםתחביר דובר ישראלית.

אריאלה שביד וריבי ברגר בעבודות משותפות,מציגות אובייקטים של תשוקת ילדות למתוק המתוק הזה. הצילומים נושאים משמעות נוסטלגית אך גם מעגנים אותה בהקשר תרבותי מקומי: סוכריית הדרג'ה שמחולקת בחתונות בכל אגן הים התיכון, המרמלדה עם השכבתיות הארכיטקטונית שלה, תולעי הגומי בצבעוניותן העזה, הן גשר ישיר לרגש הפועל על כולנו.

שרון פזנר מוסיפה נדבך נוסף לאובייקטים המזהים ומזוהים עם ישראליות, היא מנקה אותם מצבעוניותם ומטעינה אותם בדלות החומר של הרחוב הישראלי. הבטון ממנו היא מייצרת שלגונים, סוכריות וקוביות משחק, מכביד על האובייקטים הפשוטים, מוציא אותם מהקשרם המוכר ויוצר חיבור בין עולם הילדות לעולם של מרחבים מוגנים. החומר עובר טרנספורמציה מסמל שלעוצמה ואקטיביות ציונית ("נלבישך שלמת בטון ומלט") לחומר בעל תחושה של שבריריות פריכה ושחוקה.

פליקס לופה משוטט בתיאטרון האבסורד של הרחוב הישראלי כמעין פלנר מודרני (מתוך "צייר החיים המודרניים" של בודלר) הוא רגיש להתרחשות הסואנת ולדקויות של שגרת החיים במרחב הציבורי הישראלי, יודע לזקק אמירות מדויקות על האופי העילג אך נוגע ללב של הרחוב הישראלי. מצביע על הפער בין החזון האידילי למציאות, שהיא אולי וולגרית אבל מאוד מצחיקה...זר לא יבין זאת.

שרון רשב"ם פרופ שבה בציוריה אל עברה הקיבוצי אך היא מתרחקת מהדימוי האידילי,המגויס, של ילדות "נכונה" , חופשית ומאושרת, אל החוויה האותנטית, הצורבת, שאינה מיופייפת דרך מסך של נוסטלגיה סכרינית. שרון נוגעת בכנות בשריטות ובחרדות של ילדות ישראלית, היא מציירת את מציאות כאבו ובדידותו של היחיד אל מול תביעתה של האידאולוגיה לייצר דימוי ישראלי חדש.

אילנה לניאדו מציירת את חוף הים של ישראל תוך שהיא מזקקת אותו למינימום סימבולי: כסאות הפלסטיק, המדוזה ,השמשייה, משמשים כאייקון גרפי מוכר לקיץ הישראלי. הציור הנקי, מינימליסטי מציף מחשבות על גבולות חדים וחד משמעיים לעומת מציאות מעומעמת ומורכבת. ים/יבשה כשאלה פוליטית זה כבר לא משחק ילדים.

עבודת הווידאו של אורי לוין היא פעולת הסוואה המועתקת מעולמם של הציידים והניצודים אל המרחב הביתי הישראלי. היא מייצרת קישור בין האדם לאובייקטים המקיפים אותו, מעלימים אותו בתוכם.הפעולה מעוררת בצופה את חוש הצייד באיתור האישה "השקופה" ברקע בו היא מסתווה ומייצר מערכת יחסי כוחות מאיימים בינו לבינה ואמירה נוקבת על ההחפצה של האישה ועל מקומה בחברה גברית ואלימה.
אנחנו עם עתיק-צעיר, אל תוך סיר הלחץ שנקרא 'ישראליות' מתווספים עוד ועוד טעמים חדשים ונדמה שהוא תמיד על סף פיצוץ...עברנו בעבר, בהווה וכנראה גם בעתיד, משברים קשים, שמציבים כל אחד מאתנו בפני השאלה- האם אני מזהה את עצמי בתבשיל שנוצר בכור ההיתוך הישראלי?