חללים / נעה קסטל

תערוכת צילום מיוחדת בגלריית בית יד לבנים לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה. פתיחה 7 באפריל נעילה 25 במאי.

קיץ 2014, ימים של מלחמה. תמונות קפואות של חיילים מחייכים מבעד למסך הטלוויזיה. תמונות שהתערבבו בשמות, בשעות אינסופיות של חדשות.
ככה הם נחרטו לי בראש. ילדים, חיילים, מחייכים.

הגבול הדק שבין הגבורה לנאיביות, שבין הבגרות לילדות, שבין אותן תמונות רשמיות של חללים לבחורים שהם באמת היו- מעסיק אותי. הגבול הדק הזה הוליד את הדחף לספר משהו מן הסיפור של אותם חיילים-בחורים, לספר משהו מן הסיפור הבלתי נגמר של החברה הישראלית רוויית המלחמה והשכול.

הדחף הזה הוציא אותי אל מסע. מסע במקומות שונים בארץ ואל אופנים שונים של ישראליות. מסע אל תוך חדרים של בחורים צעירים, והמראה השונה-דומה שמאפיין אותם. מסע אל תוך עולם השכול והמשמעויות הנחבאות שלו.

הצילומים שלי לא נועדו להיות עוד אנדרטת זיכרון או מונומנט הנצחה. הם מציגים את מה שנשכח מאחור, את הפשטות ואת השקט. יש בהם ניסיון למוסס מעט מן המרחק שמייצרות כל אותן אנדרטאות ולהפוך, ולו במעט, את השכול לקרוב, יומיומי, כמעט ניתן למגע.

חדריהם של עמרי שחר, יובל דגן, טל שגב, בניה רובל, ואביתר תורג׳מן.
נעה קסטל / צלמת

נעה קסטל מציגה חדרים שהם תמצית המראה הישראלי השגור והמוכר (תריסולים, נורה חשופה, אוזניות, וילון תחרים) ומטעינה אותם ברוח, באור ובצל, בדממה קפואה. המהלך שמבצעת נועה הינו דו כיווני: מן הצד האחד היא מכניסה את השכול אל מרחב בייתי מוכר, יוצרת הזדהות עמוקה המבטלת את האפשרות להרחיק ולהדחיק את השכול מעצמינו. מן הצד שכנגד היא לוקחת דימוי בנלי, יומיומי, והופכת אותו "לרליק", אובייקט של קדושה.

החלל שהכיל את בעליו הפך חלול וקפא בזמן, מתוך רצון לשמרו בצורתו המזוהה. הקליפה, נושאת הזיכרון לחיים שהתנהלו בתוכה ואבדו, מקבלת משמעות חדשה.  המבע האמנותי של נעה נותן מקום לצופה להתקרב, להתחבר ולהצטמרר מתוך הפנמה של משמעות השכול עבור כל אחד ואחת מאתנו וכיצד הוא מתבטא בחיי היומיום מחוץ לטקסים וערבי הזיכרון.                                  

אפריל 2016                                                                  

קרן ויסהוז- אוצרת התערוכה