נינו הרמן מצלם את דרכו הביתה לנטף. דרכו טעונה במשא שקשה לתיאור או לביטוי. הדרך הביתה היא אותה דרך בה עבר בנו, יאיר ז״ל, אותה דרך בה מצא את מותו בתאונת דרכים קטלנית. זו תמצית הסיפור. ולכן צילומיו של נינו נושאים איתם משמעות שהיא מעבר לתיעוד של מקום. התערוכה מורכבת הן מהנופים והן מדימויים נוספים המסמלים את תחושות שלו.

את רובם של צילומי הדרך בחר נינו לצלם בחורף, כך שעוטפת אותם אוירה מסוימת מאד, מלנכולית ונוגה. השמש כמעט איננה, אין חום ואין ניגודים חיים של אור וצל, יש הרבה אפור וערפל. כפי שנינו חווה באופן פרטי רגעים של עצב והתכנסות, הוא גם חווה רצון להיפתח אל העולם. היפתחות אל העולם והתחברות אל משהו גדול מחוץ לעצמו. הטבע שהוא מצלם מאפשר לו התחברות זו , וגם מחבר אותו לבנו יאיר ״ילד הטבע״.

היעדר אדם מהנוף בצילומים בתערוכה מדגיש בעוצמה גדולה את דמותו של יאיר המרחפת מעל הכל ואת דמותו של הצלם עצמו, שמבטו נוכח ומייצג אותו. הנוף המלנכולי והחורפי, החורשות, העצים, הערפילים והאוויר, הצבע המתון, גווני האפור, כל אלה ויותר טומנים בחובם זיכרון עמוק ונצחי.

אוצרת התערוכה: ג'ניפר בלוך 

״מתחת להר״ תמר לדרברג
אוצרת ג׳ניפר בלוך 

בדומה לעליסה בארץ הפלאות, תמר לדרברג נכנסת דרך ״חור״ באדמה לחללים שכף רגלם של מרבית האנשים אינה דורכת בהם ומגלה עולם. אלו הן מנהרות תת-קרקעיות שנחפרו במקומות שונים בישראל לצורך מעבר כלי רכב, כתוואי לרכבות, להולכת מים ועוד. עבודות המנהרה הינן פרויקט מתמשך. המרחב התת-קרקעי מעסיק את תמר מזה זמן רב. תמר חושפת בתצלומיה עולם תחתון מרתק המתנהל תחת רגליהם של העוברים ושבים בלא ידיעתם, וגם חושפת תהליכים סמויים מן העין, חללים בבטן האדמה שהעין אינה מורגלת לראות. המצלמה קולטת, מנציחה ומציגה אותם על פרטיהם בפנינו להתבוננות ולגילוי. היא מצלמת את החללים התת קרקעיים הללו בשלבים שונים של הכרייה ומתעדת את התהליך. למרות שהמנהרות הן מעשה ידי אדם, בדימוייה הן לרוב ריקות מאדם. החלל הקסום והזר נוצר באופן מלאכותי בידי אדם בעזרת כלים כבדים וציוד הנדסי. 

בניגוד לאי- הרומנטיות של הכלים הנדרשים כדי לחפור מתחת להר ולאדמה, נשקף מול עינינו מקום אפלולי המואר באור מלאכותי, ומדמה עולם דמיוני הלקוח מן האגדות, מאגדה עכשווית. המקום הופך למקום פואטי ומושך. זאת תחושתה של תמר לדרברג אותה היא מבקשת להעביר לצופה. 

האור היחיד המאיר כאן הינו אור מלאכותי. איננו רואים בתצלומים את קצה המנהרה. סוף המנהרה והאור המיתולוגי והמטאפורי שבקציה אינם נחשפים. ״בדומה לעבודת הארכיאולוג שאינו יודע לקראת מה הוא הולך, כל שלב נחשף לחומרים חדשים, תהליך של בניה והרס, השתנות מתמדת, בסוף התהליך אין זכר למטמורפוזה בבטן האדמה. קירות המנהרות מכוסות קליפת בטון והעדויות מהשלבים הקודמים נמצאות אצלי בלבד״.