בלה מעידה על עצמה כי תמיד ציירה, לפעמים אלו ציורים שהגיעו מתוכה, לפעמים העתיקה אותם. אף פעם לא למדה ציור או אומנות, ו"אל הציור, כמו אל הנגינה בפסנתר, לאט לאט נפתחתי...במוזיקה החיים הם המורה, כך גם בציור, החיים לימדו אותי."

אל הטכניקה בה הצבע הוא הבד שנבחר היא הגיעה רק לאחר שעלתה לישראל. "הגעתי לישראל בגיל 81, בלי שפה, עם קושי פיזי, ואל תרבות שונה. הייתי לבד, אבל ראיתי סביב הרבה אור וצבע...יום אחד ראיתי הרבה בגדים משומשים זרוקים ברחוב ובתוכם היה כל כך הרבה צבע ובתוכם ראיתי שמים, ים, פרחים, זריחה..."  מאז היא אוספת בדים ובגדים שנזרקו למחזור ומחזירה אותם לחיים. היא תופרת ומדביקה אותם לכדי תמונה חדשה צבעונית ועשירה מלאה בדימויים את ההשראה ליצירותיה היא שואבת מהחיים בישראל, ביצירותיה  נופי ארץ ישראל מעורבבים בהרבה דמיון ויצירתיות עם סיפורי המקרא, חיות, וכן עם הרגעים הקטנים של החיים כדוגמת אמא המחכה לבנה. 

על הבחירה בתפירה ולא בציור היא אומרת: "לפני שהתחלתי ליצור החיים היו ילדים ונכדים, אין זמן ליצור. החלום שלי היה שכשילדי יגדלו- אתחיל לצייר, אבל אני זקנה מדי בכדי להתחיל ללמוד ציור, ולתפור אני יודעת- אז אני תופרת"

                                                                                             

תחום אומנות, אגף אמנות כותרים ומורשת , החבה"ע, ראשון לציון. 

לפרטים נוספים: אילה גלאור - 052222113