כל עבודה מתעדת פעולה פרפורמטיבית אותה מבצעת האמנית בנופים מדבריים הרריים, תוך שימוש בטבע ובאובייקטים משחקיים, באמצעות מחוות גוף רפטטיביות או הומוריסטיות המתרחשות בנוף. הסידרה  קורצת באופן היתולי למשחקים ולעולם הילדים וזאת כדרך התמודדות עם נושאים פילוסופים הקשורים בטריטוריה וגבול, גוף ומגדר, והשפעת הנוכחות האנושית על כדור הארץ. 

עבודות הווידאו-ארט של סמירה הינן תיעוד מצולם של מיצג מול מצלמה. במובנים קלאסיים של אמנות הווידאו ארט- יש כאן חזרה על  שימוש בזווית צילום אחת, בעריכה מינימאלית ופעמים רבות גם באי-הוספת סאונד חיצוני להקלטה למעט הרחש הטבעי.  במובנים אלה נשענת סמירה על מסורת (חדשה יחסית ועם זאת מאפיינת). על אף אופיין המשחקי, העבודות מתייחסות אל המושגי ועוסקות בשאלות הנוגעות לטבעה של האמנות ,לטיבו של מדיום הצילום כמו גם לטבעו האנושי של האדם. 

                

בעבודה ״אטלס״ עומדת האמנית על קצה הר ומניפה כדור גלובוס (מתנפח) אל השמיים, כאילו תומכת בכדור הארץ. בעבודות אחרות היא מנסה לחקות עצים, או לדמות כנפי ציפורים באמצעות תנועות ידיים. העבודות מרפררות למיתולוגיה היוונית (לאטלס שהחזיק את העולם, לאיקרוס שניסה לעוף, או לאיריס אלת הקשת בענן). 

רובם של האמנים הישראלים הפועלים במדיום הווידאו-ארט, מציגים בעבודתם בחינה של המציאות הישראלית מתוך מרכיביה התרבותיים. העובדה שמאיה סמירה שהתה תקופה ארוכה בארה"ב, יצרה והציגה בחללים ציבוריים שם, מהדהדת דרך העבודות שכן מהותן כללית, לא ייחודית או ספציפית למקום, והן פונות לצופה בשפה שאינה ורבלית: מחוה, תנועת גוף, ובעיקר היות הגוף ביחס לסביבת הטבע.    אלו אופנים ראשונים שאינם שייכים למקום או לזמן והם בבחינת 'געגוע קדמון' הטבוע בגוף ובקשר שלו אל האדמה. אנחנו נחשפים אל סימניו של מקום חסר סימנים מובהקים, ואל גוף שהמחוות שהוא עושה- הם הדבר. תנועות, פעולות, מחוות של אדם מול שמיים, ארץ, מקום- בכל מקום.