בתערוכה "מבט אנושי" חוזרת דבורה לובלסקי למחוזות ילדותה באורוגוואי, לדמויות, צבעים ומקצבים שעיצבו את ההוויה הראשונית והעמוקה שלה. לתרבות הרחוב, הקנדומבה (candombe)   ותהלוכות הקרנבל הייתה משיכה גדולה עבורה אך כ"ילדה יהודייה טובה" נרתעה מלהשתתף בהם. מצד אחד רצון להשתייך ולצלול אל תוך הקסם הצבעוני והרב חושי ומצד שני, תחושת הזרות וחוסר השייכות לתרבות האפרו-לטינית במחיצתה היא חיה, תרבות אשר התפתחה בחצרות בתי העבדים השחורים שהובאו לדרום אמריקה במאה ה19.  עם עלייתה ארצה בגיל 20 התחלפה זרות זו בזרות אחרת, חדשה ושונה. זרות המהגר. 

סדרת הנשים שחורות העור נוצרה לאחר נסיעה לקובה והמפגש המחודש עם התרבות האפרו- לטינית. הדמויות, הצלילים, שמחת החיים ברחובות העירו את קסמי הילדות והיוו השראה לסדרת העבודות המוצגת כאן.  נשים שחורות יושבות ברחוב, על המדרכה ומחכות. מחכות לנסיך (הלבן) שיבוא וייקח אותן מעליבות חייהן לחיי עושר ומותרות. רצוי באמריקה. הן עונדות צמידי זהב, סמל לתקווה לחיים טובים יותר.פסלי המגנים , בהשראה אפריקאית, אמורים להגן על הנשים אך רובם סדוקים, שבורים ואינם יכולים למלא את יעודם. 

בשנים האחרונות עוסקת לובלסקי גם בצילום ובציור. הצילום טבעי לה. אביה היה צלם והיא גדלה בסטודיו שלו. הצילום הוא פן נוסף לחיפוש ולחיבור מחדש עם הילדות באורוגוואי.

הציורים בתערוכה מלווים את הפסלים ומהווים רקע של צבעים וצלילים עבורם. סוג של תפאורה בה הפסלים מתקיימים. בציורים מהדהדים המקצבים האפריקאים של ילדות האמנית ובהם גם משתקפים שברירי זיכרונות של הבית בו גדלה, סמטאות ונופי ילדותה. 

"אני לא מפה ולא משם- אומרת לובלסקי- אני לא ממש שייכת. אני רוצה להרגיש את הקנדומבה בדם אבל הוא לא שלי. אך גם כאן לא הרגשתי שייכות למקום. זה המחיר שמשלם המהגר. התיקון בא רק עם הילדים והנכדים שלי. אני אמשיך לדבר עם מבטא, לכתוב בשגיאות כתיב ולחלום בספרדית. האמנות היא בעצם הדרך שלי לרפא את כל הפצעים". 

ויויאן בירקנפלד, אוצרת התערוכה